מידסומר - יפה, אכזרי, ולוקח את הזמן

אני לא מהאנשים שמחפשים אימה כדי להיבהל. קפיצות מהכיסא ודמויות שקופצות מהארון לא עושות לי כלום, ודווקא אלימות ברוטלית וסצנות קשות לצפייה לא מרתיעות אותי בכלל. מה שכן עושה לי משהו זה סרט שמצליח להחדיר אי-נוחות עמוקה מתחת לעור ולהשאיר אותה שם הרבה אחרי שיצאתי מהאולם. מידסומר עושה בדיוק את זה, ובדרך הכי לא צפויה שיש - לא בחושך, אלא באור יום מלא, מסונוור, שלא נגמר.

הקלפים על השולחן

לפני שאני אומר משהו, אני שם את הקלפים על השולחן. הגעתי לסרט הזה עם ציפיות, והן באו משני מקומות. הראשון הוא ההמלצות - לאורך השנים מספיק אנשים שאני סומך על הטעם שלהם דחפו לי אותו, עד שהיה ברור לי שמתישהו אני חייב לשבת ולראות. השני, ואולי החשוב יותר, הוא ש-A24 הוא אולפן שאני פשוט אוהב. בעיניי הם מייצרים קולנוע איכותי ברמה ממש גבוהה - "הכל בכל מקום בבת אחת" הוא אחד הסרטים האהובים עליי - ויש להם חתימה משלהם, אומץ והליכה על הקצה שמושכים אותי כל פעם מחדש. מידסומר נחשב לאחד הדגלים של התקופה הזאת שלהם. אז נכנסתי גם סקרן וגם עם רף די גבוה - רציתי לראות אם הסרט באמת עומד במוניטין שלו, או שזה עוד מקרה של סרט שמדברים עליו יותר ממה שהוא מצדיק. התשובה, כמו שתראו, איפשהו באמצע - אבל קרובה מאוד לצד הטוב.

אימה שלא מסתתרת בחושך

הדבר הראשון שתופס אותך במידסומר הוא שאין בו צללים להתחבא בהם. כל הזוועה קורה באור יום בהיר, בכפר שוודי מבודד שמכוסה בפרחים, לבוש לבן, ונראה כמו גלויה. אם הייתי צריך לתמצת את זה במשפט אחד - דמיינו שפרדס חנה הקימה כת שוודית: הכל יפהפה, רגוע, מואר כל הזמן, ובכל זאת משהו עמוק בפנים צועק לך שמה שאתה רואה לא בסדר. ודווקא ההיפוך הזה הוא מה שעושה אותו כל כך מטריד. אנחנו רגילים שאימה מגיעה מהחושך, מהלא-נודע, מהדבר שלא רואים. כאן רואים הכל, באמצע היום, ובכל זאת התחושה הקלאוסטרופובית רק הולכת ומתהדקת ככל שהסרט מתקדם.

מה שמתחיל להתיש זה שאין רגע של מנוחה. אין לילה שבו הסרט נושם, אין חושך שאליו אתה יכול לברוח כדי לעבד את מה שראית. השמש פשוט שם כל הזמן, בוהקת, וככל שהיא בוהקת יותר ככה אתה מתחיל להבין שמשהו מתחת לכל הפרחים האלה רקוב. זאת אימה שלא נותנת לך מקום לנשום דווקא כי היא לא מסתירה כלום - והיא עושה את זה בלי להישען על זעזועים זולים, רק עם תחושה הולכת וגדלה שאתה לא במקום שאתה צריך להיות בו. בשבילי זה היה הדבר הכי חכם בסרט.

זה אף פעם לא היה על הכת

מתחת לכל הטקסים והכפר המוזר, מידסומר הוא בעצם סרט על אבל ועל מערכת יחסים שמתפרקת. הסרט נפתח באסון משפחתי שמרסק את דני, הגיבורה, ומאותו רגע היא נגררת אחרי בן זוג שכבר מזמן הפסיק להיות שם בשבילה - היא יודעת את זה, הוא יודע את זה, ושניהם ממשיכים להעמיד פנים. הנסיעה לשוודיה היא בעצם בריחה של שניים שכבר אין להם מה לחפש אחד אצל השני.

וכאן מגיע מה שעושה את הסרט באמת מעניין: כל מה שקורה בכפר הוא המטפורה הגדולה לפרידה הזאת. הקהילה מציעה לדני בדיוק את מה שהקשר שלה לא נתן לה - מישהו שיחזיק אותה, שירגיש איתה, שייקח את הכאב שלה ויהפוך אותו למשהו משותף. יש סצנה שבה הנשים בכפר בוכות יחד איתה, ממש נושמות בקצב שלה, ובכל מקום אחר זה היה נשמע מצמרר - אבל כאן זה מרגיש כמעט כמו נחמה, ודווקא מהמקום הזה מגיע הפחד.

ומה שמחזק את כל זה הוא כמה שהכת הזאת מאוחדת. יש להם שפה משלהם, ריקוד משלהם, דרך משותפת לבטא כאב והבנה עמוקה זה של זה כקבוצה אחת - זה לא אוסף של אנשים מוזרים שחיים יחד, זאת קהילה שלמה שפועלת כגוף אחד, מושכת ומאיימת באותה מידה. הזוועה האמיתית כאן היא רגשית, לא פיזית, ובזכות זה הסרט הפסיק בעיניי להיות "עוד סרט אימה על כת" והפך למשהו הרבה יותר עמוק.

פלורנס פיו מחזיקה את כל הסרט

ואי אפשר לדבר על הרובד הרגשי בלי לדבר על פלורנס פיו. ההופעה שלה כאן פשוט מחשמלת, והיא נושאת את הסרט על הגב. היא לוקחת דמות ששבורה מבפנים ומשחקת אותה בכזאת אמת, שאתה מרגיש כל גל של בכי, כל ניסיון נואש להחזיק את עצמה ביחד, כל פעם שהיא בולעת את מה שהיא באמת רוצה להגיד כדי לא להכביד על אף אחד. זה משחק שקורה הרבה בעיניים ובלסת, לא במונולוגים גדולים, ואני מאמין לכל רגע שלו.

יש סצנות שלמות שמחזיקות רק על הפנים שלה, וחלק מהרגעים החזקים בסרט הם פשוט מצלמה שלא מורידה ממנה את העין בזמן שהיא מתפרקת. בלי הופעה ברמה הזאת כל הרעיון של הסרט היה קורס, כי אם אתה לא מאמין לכאב של דני - שום דבר אחר לא עובד. ואם הסרט הזה נוגע בך רגשית, וברגעים מסוימים הוא בהחלט נוגע, זה במידה רבה בזכותה.

כל פריים הוא ציור

ארי אסטר הוא במאי שיודע בדיוק מה הוא עושה עם המצלמה. כל קומפוזיציה במידסומר בנויה בקפידה, כל צבע מתוכנן, כל תנועת מצלמה מחושבת. יש כאן סימטריות מטרידות, מעברים שמרגישים כמעט כמו חלום, וקירות שלמים מצוירים שמספרים לך מה הולך לקרות הרבה לפני שזה קורה - אם רק תשים לב. התוצאה היא סרט יפהפה ומאיים בו-זמנית, ואתה לא יכול להוריד ממנו את העיניים גם כשאתה רוצה להסתכל הצידה.

ומעבר לוויזואליה, אתה לומד על הכפר הזה דרך כל פרט קטן: הציורים, הטקסים, הגישה שלהם לחיים ולמוות. אפילו השימוש שלהם בפטריות, בשורשים ובתה נראה לי חכם במיוחד - הגיוני לחלוטין שכת שחיה כל כך צמודה לטבע תשתמש דווקא בסמים ובתרופות שהטבע נותן כדי לפתוח את החושים ולמחוק את הגבולות בין המשתתפים. זה עולם שלם ושיטתי שנפרש מולך, וזאת חתיכת הזיה לראות כמה מחשבה ועומק הושקעו בו.

גם הפסקול עושה כאן עבודה שקטה אבל עוצמתית - הוא יושב לך על העצבים, מתערבב עם הצלילים של הכפר, ולא נותן לך באמת להירגע אף רגע. יש כאן דימויים שנחרטו לי בראש ולא עזבו, והמתח בין היופי הוויזואלי לבין מה שמתרחש בתוך התמונה הוא הלב של כל העניין. זה הסוג של סרט שאתה מרגיש שכל פרט בו הונח שם בכוונה - ושכדאי לחזור אליו פעם שנייה רק כדי לראות את כל מה שפספסת בראשונה.

הקסם המוזר של להרגיש לא בנוח

יש משהו מוזר במידסומר: כמה שהוא דוחה, ככה הוא מושך. אתה יושב מול המסך ומרגיש לא בנוח, חצי מהזמן רוצה שמישהו ילחץ על עצור, ובכל זאת לא מצליח לנתק את העיניים. זה לא סרט שאתה צופה בו בשלווה - הוא כל הזמן מאזן אותך בין משיכה לדחייה, בין יופי לזוועה, וזאת חוויה שונה מאוד מרוב מה שאני רגיל לראות.

ויש עוד משהו שנשאר איתי: כמה שזה נשמע קיצוני, אני בכלל לא בטוח שכת כזאת היא דמיונית. טבע האדם כבר הוכיח לנו יותר מדי פעמים, ולרעה, שדברים כאלה באמת קורים - והדרך שבה הסרט לוקח אותך פנימה, אל תוך ראש של רוע ושל סבל, בלי שתרגיש מתי בדיוק חצית את הקו, היא פשוט מדהימה.

אולי בגלל זה אנשים יוצאים ממנו עם תגובות כל כך קיצוניות. יש כאלה שיוצאים בהלם, יש כאלה שמרגישים שזה אחד הסרטים החזקים שראו, ויש גם כאלה שזה פשוט לא בשבילם - וכל התגובות האלה לגיטימיות, כי מידסומר לא מנסה למצוא חן בעיניך. הוא מנסה לגרום לך להרגיש משהו, גם אם זה לא נעים. ואת זה דווקא אני מכבד - סרט שלא רודף אחרי האהבה שלך הוא דבר נדיר, וגם אם יצאתי ממנו מטולטל, יצאתי בידיעה שראיתי משהו אמיתי.

איפה זה מאבד אותי

אז למה לא ציון מושלם? כי מידסומר לוקח את הזמן שלו. הוא איטי, טקסי, ולפעמים נכנס לקצב מהפנט שדורש ממך סבלנות אמיתית. אני מבין שזה חלק מהכוונה - הקצב הזה הוא מה שיוצר את התחושה ההיפנוטית - אבל היו רגעים שבהם הרגשתי שהסרט מחזיק אותי במרחק זרוע. אני מעריך אותו יותר ממה שאני אוהב אותו, אם זה הגיוני. הוא מרשים, הוא מבריק מבחינה טכנית, הוא לא יוצא לי מהראש - אבל הוא לא תמיד מצליח לגעת בי רגשית באותה עוצמה שבה הוא מטריד אותי ויזואלית. ולמי שרוצה עוד, יש גם גרסת במאי ארוכה יותר שמעמיקה אפילו יותר בקצב הטקסי הזה.

הציון

מידסומר הוא לא סרט שאתה "נהנה" ממנו במובן הרגיל. הוא חוויה. הוא נשאר איתך הרבה אחרי שהאורות נדלקים, הוא מערער אותך, והוא יפה בצורה שכמעט מכאיבה. הוא לא מושלם - הוא דורש סבלנות והוא שומר אותך קצת רחוק מדי - אבל הוא בהחלט אחד הסרטים שאני שמח שראיתי, גם אם אני לא בטוח שארוץ לראות אותו שוב מחר בבוקר.