באקרומס: כשהמבוך הצהוב מהאינטרנט עלה על המסך הגדול

אני זוכר בדיוק איפה הייתי בפעם הראשונה שנתקלתי בבאקרומס. שלוש לפנות בוקר, אורות כבויים, וסרטון ביוטיוב של איזה ילד עם מצלמת VHS רועדת שמסתובב במסדרון משרדים צהוב ושומם. לא קרה שם כלום במשך דקות ארוכות, וזו בדיוק היתה הנקודה. ישבתי שם עם תחושה לא נעימה בבטן ולא הבנתי למה.

הילד ההוא הוא קיין פרסונס. היום הוא בן 20, והוא הבמאי הצעיר ביותר בתולדות A24. הסרטון ההוא הפך לסרט קולנוע באורך מלא.

עכשיו, אחרי שראיתי את באקרומס באולם, אני יכול להגיד שהתחושה בבטן חזרה. רק שהפעם היא נמשכת 105 דקות.

רגע, מה זה בכלל "באקרומס"?

אם אתם חיים באינטרנט אתם כבר יודעים. אם לא - שווה להכיר. הכל התחיל ב-2019 כסיפור אימה אנונימי בפורום: נפלת דרך סדק במציאות, ועכשיו אתה תקוע במרחב אינסופי של חדרי משרדים ריקים, אור פלורסנט צהוב ושטיח לח. אין מפלצת שמחכה לך מעבר לפינה. יש רק את הריקנות, וזה הרבה יותר מפחיד.

זו בדיוק התחושה של "מרחב לימינלי" - אותם מקומות מעבר שמוכרים ומאיימים בו זמנית. חניון ריק בקניון, מסדרון מלון בשתיים בלילה, בית ספר אחרי שכולם הלכו הביתה. פרסונס לקח את התחושה הזו, עטף אותה במצלמת VHS, והעלה סרטונים שצברו כמעט 190 מיליון צפיות. עכשיו הוא עטף אותה בתקציב של A24.

האסתטיקה היא הגיבורה האמיתית

בואו נדבר על מה שהסרט עושה הכי טוב, כי כאן כולם מסכימים: העיצוב.

פרסונס מצלם את החלל הארכיטקטוני כאילו הוא יצור חי ומאיים. הקירות הצהובים, המסדרונות שמתפצלים לחדרים שאף אדריכל שפוי לא היה בונה, בריכות שחייה עכורות באמצע שום מקום. הסרט מתרחש ב-1990, וזה לא מקרי. יש כאן מה שאפשר לקרוא לו נוסטלגיה רעילה - הגעגוע למשרד של שנות ה-90, לטכנולוגיה האנלוגית, לתחושת הביטחון של מקום מוכר, שהופך לפתע למלכודת.

זה אחד ההישגים הגדולים של הסרט: הוא בונה אווירת חרדה קיומית בלי להישען על אף יצירה אחרת. הוא לא מצטט אף אחד. הוא פשוט קיים, צהוב ולא נעים.

שבע הדקות הראשונות הן מהקולנוע המפחיד שראיתי השנה. הבעיה היא שהסרט אף פעם לא חוזר לגובה הזה.

הסאונד, אגב, ראוי לציון מיוחד. פרסונס הוא גם מלחין (הוא חתום על המוזיקה יחד עם אדו ואן ברימן), והאוזן שלו לזמזום החשמלי הקטן שנכנס לך מתחת לעור עושה חצי מהעבודה.

זה לא באמת סרט אימה. זה סרט על בדידות

וכאן הסרט נהיה מעניין באמת.

צ'יווטל אג'יופור מגלם את קלארק, בעלים של חנות רהיטים שנקרע מבפנים בעקבות גירושין. הפורטל בבאקרומס נפתח במרתף של החנות שלו, וקלארק - במקום לברוח - בוחר להיעלם פנימה. הוא מעדיף להאבד במבוך חסר משמעות מאשר למצוא משמעות בעולם האמיתי.

זו, מבחינתי, הקריאה החזקה ביותר של הסרט. באקרומס הוא משל על ניכור עירוני בעידן שאחרי הקורונה והטיקטוק. על אנשים שמעדיפים להתכנס לתוך מרחב ריק ובטוח מאשר להתמודד עם הכאב שבחוץ. המבוך הצהוב הוא פשוט אינסטגרם עם תאורה גרועה יותר.

רנאטה ריינסבה משלימה אותו בתור ד"ר מרי קליין, המטפלת שלו, שיוצאת אחריו אל המימד. שני מועמדים לאוסקר נושאים את הסרט על הגב. הם לא נופלים לאותו "משחק של סרטי אימה" עם הצרחות המוגזמות - הם מגיבים בשתיקה המומה, ונותנים לך לדמיין כמה מהר הלב שלהם דופק. אג'יופור בפרט עושה כאן את אחד התפקידים החזקים בקריירה שלו: פגיעות, אבל ומרירות שמתנקזים לדמות אחת.

ועכשיו החלק הפחות נעים

אני לא אעמיד פנים שזה סרט מושלם, כי הוא לא.

הקצב. אלוהים, הקצב. הסרט הוא "slow burn" במלוא מובן המילה, ויש נקודה - אי שם באמצע - שבה הבחירה הסגנונית האיטית מפסיקה להרגיש כמו בחירה ומתחילה להרגיש כמו בעיה. 105 דקות זה לא הרבה על הנייר, אבל באקרומס יודע למתוח אותן.

בנוסף, הכתיבה משאירה הרבה חורים שאתה אמור למלא בעצמך. זה בסדר לבקש מהצופה לעבוד קצת, אבל יש קפיצות בעלילה ובאפיון הדמויות שמרגישות פחות כמו מסתורין מכוון ויותר כמו עריכה שלא סגרה את הקצוות. הביקורות שתקפו את הסרט הכי חזק עשו זאת בדיוק כאן - אבל חלקן, אישית, פספסו את הנקודה. לשפוט סרט אטמוספרי בכלים של שובר קופות מסחרי זה כמו להתלונן שלשירה אין עלילה.

האמת היא איפשהו באמצע. באקרומס לפעמים נראה כאילו חסר לו הביטחון העצמי ללכת עד הסוף עם חלום הבלהות שלו. הוא טוב. הוא יכול היה להיות מבעית.

שורה תחתונה

באקרומס הוא לא סרט שאתה מבין. הוא סרט שאתה מרגיש. הוא נכנס לך מתחת לעור ונשאר שם, ולא תמיד בגלל מה שקורה על המסך אלא בגלל מה ש*לא* קורה.

וזו בדיוק הבעיה. כשילד בן 20 לוקח תחושת בטן עמומה מיוטיוב והופך אותה ליצירה קולנועית שלמה, אתה רוצה שהיא תהיה מושלמת - והיא לא. היא רק טובה. וזה קצת מתסכל דווקא כי ברור שהיו כאן כל הכלים ליותר.

אבל אני לא דואג לפרסונס. הוא כבר רמז שיש לו עוד מה לספר במרחב הזה, ואחרי ששרדתי 105 דקות בתוך המבוך הצהוב שלו - אני אהיה שם גם בפעם הבאה. רק שאקח איתי קצת יותר סבלנות.