אני רואה סרטים מתים - ואני אוהב אותם

אני רואה סרטים מתים - ואני אוהב אותם

"I see dead people." ארבע מילים שהפכו לאחד המשפטים המוכרים ביותר בקולנוע המודרני. בקיץ 1999, מ. נייט שיאמלן - בימאי הודי-אמריקאי לא מוכר בן 28 - שלף את "החוש השישי" כמו ארנב מהכובע ושינה את הקולנוע. הוא לימד אולפן שלם איך לבנות סרט שלו שני סופים: זה שאתם רואים פעם ראשונה, וזה שאתם מבינים פעם שנייה.

הסרט הזה הוא לא רק טוויסט בודד. הוא הראיה שטוויסט יכול להיות חלק מהשפה של הסרט, לא טריק נפוץ בסוף. שיאמלן הציב את כל הרמזים על השולחן מהדקה הראשונה. הוא לא מסתיר. הוא לא מרמה. הוא רק מוודא שאנחנו מסתכלים בכיוון הלא נכון - ומאמין שלא נשים לב.

שיאמלן בשיא הקריירה שלו

מ. נייט שיאמלן ב-1999 היה בימאי לא מוכר עם שני סרטים תקציביים מאחוריו. "החוש השישי" הפך אותו ב-לין יום למאסטר של הוליווד. הסרט הפך לאחד הבלוקבאסטרים הגדולים של 1999. הוא הגיע לאוסקר על הסרט הטוב ביותר. שיאמלן עצמו - על הבימוי והתסריט.

והסיבה: "החוש השישי" הוא הסרט שהמציא את הטוויסט המודרני.

ברוס וויליס בשקט

ברוס וויליס כד"ר מאלקולם קרואו עושה משהו שלא ראינו ממנו לפני. הוא משחק שקט. וויליס היה מוכר מ"מת לחיות" - איש פעולה אנרגטי. כאן, הוא משחק פסיכולוג של ילדים שמתמודד עם כשל מקצועי.

והקסם של וויליס הוא בעיניים שלו. הוא מסתכל על קול, ואנחנו רואים את כל הצער בעיניים שלו. הוא לא צריך לצעוק. הוא לא צריך לדבר. הוא רק מסתכל.

ובצפייה השנייה של הסרט, אנחנו רואים את הביצוע מחדש. כל סצינה שלו מקבלת משמעות חדשה. וויליס משחק את הסרט בכיוון אחד, אבל גם בכיוון השני בו זמנית. זה הביצוע הכי חכם של הקריירה שלו.

הילד שמשנה את הקריירה שלו

היילי ג'ואל אוסמנט ב-11 שנותיו עושה ביצוע שאינו דומה לשום ביצוע ילדי שראיתי. הוא משחק את קול סייר - ילד שיכול לראות מתים. אבל הוא לא משחק כילד מפחד. הוא משחק כילד עייף.

והקסם של אוסמנט הוא שהוא לא מנסה להיראות יותר בוגר ממה שהוא. הוא ילד. הוא פוחד. הוא רוצה את אמא שלו. הוא לא יודע מה לעשות. וזה מה שעושה את הסצינות שלו אמיתיות.

המשפט של הסרט - "אני רואה אנשים מתים" - "I see dead people" - הפך לתרבות הפופ. אוסמנט אומר אותו בקול שקט, ענק, בלחץ. הוא לא מנסה להיות מצמרר. הוא רק מסביר.

הטוויסט שכל אחד מכיר

אי אפשר לדבר על "החוש השישי" בלי לדבר על הטוויסט. הסיום של הסרט - שאני לא אגיד מה הוא, אבל כל אחד שראה את הסרט יודע - הוא הטוויסט שהמציא את הז'אנר המודרני.

והקסם של הטוויסט הוא שהוא לא מרמה אתכם. שיאמלן משאיר את כל הרמזים גלויים מתחילת הסרט. בצפייה השנייה, אתם רואים את כל הרמזים. בצפייה הראשונה, אתם פספסתם אותם.

וזה מה שהופך את הטוויסט לחשוב. הוא לא חינם. הוא בנוי. אגיד לכם משהו - "החוש השישי" הוא הסרט שצריך לראות פעמיים. הצפייה הראשונה היא הזעזוע. הצפייה השנייה היא הקסם.

אומנם איטי, אבל

אומנם הסרט איטי. הקצב שלו מבוסס על שיחות פסיכולוגיות, לא על אקשן. מי שמחפש סרט אימה במובן הצרור - jump scares, רוצח, אלימות - לא ימצא אותו כאן.

ויש את הביקורת הסטנדרטית - שהסרט קצת מנצל את הצופה ברמת הדרמה הרגשית. טוני קולט כאמא של קול - שעשתה ביצוע נהדר וזכתה למועמדות לאוסקר - מקבלת סצינות מאוד דרמטיות שלפעמים מורגשות כמעט כמלודרמה. חבל - אבל הסרט מחזיק.

למה זה חשוב

"החוש השישי" הוא הסרט שהוכיח לי שאפשר לעשות אימה בלי דם. הוא לא מתמיד אימה במובן המסורתי. הוא דרמה פסיכולוגית עם רגעים אימה. וזה מה שעושה אותו ייחודי.

שיאמלן - הקריירה שהתחילה ועלתה

ומ. נייט שיאמלן עצמו הוא בימאי הודי-אמריקאי שעבד שנים על תסריטים לפני 1999. "החוש השישי" של 1999 היה הסרט הראשון שלו שהצליח. הוא היה בן 28 בלבד. הסרט הוציא 673 מיליון דולר בקופות העולמיות מתקציב של 40 מיליון. ושיאמלן הפך לבימאי הצעיר הכי מבוקש של הוליווד.

ואחריו הוא עשה "לא שביר" של 2000, "הסימנים" של 2002, "הכפר" של 2004 - שלושה סרטים שהיו הצלחות. אבל אחר כך הקריירה שלו ירדה - "גברת המים" של 2006, "השמים" של 2008, "האחרון של החודש" של 2010, "לאחר הארץ" של 2013 - כולם נכשלו.

רק ב-2015, עם "הביקור", הוא חזר. ואחריו עשה את "מפוצל" של 2017 ואת "זכוכית" של 2019 - שמסיימים טרילוגיה מ"לא שביר".

"החוש השישי" נשאר הסרט הכי טוב שלו. הוא הסרט שיצר אותו, גם אם לא תמיד הצליח לחזור לרמה הזאת.

הציון: 9 מתוך 10. סרט אימה שלא משתמש בדם, סרט מותחן שלא משתמש באקשן, וסרט עם טוויסט שמשתפר עם כל צפייה במקום להישחק. הסטנדרט שכל סרט מותחן פסיכולוגי משווה את עצמו אליו עד היום - וברוב המקרים נכשל במבחן.