פרפקט בלו - הסרט שארונופסקי בנה עליו קריירה

איך כותבים בכלל ביקורת על אחד הסרטים הכי הזויים שיצא לי לצפות בהם? אני מנסה כבר כמה שעות וזה פשוט קשה. פרפקט בלו הגיע ב-1997, ואני ראיתי אותו לראשונה רק בגיל 16, ב-2006, ברגע שכבר היה לי האומץ לשבת מול סרט אימה רציני. לאחרונה צפיתי בו שוב, וזה הזכיר לי בדיוק למה הוא נחקק לי בראש כל כך עמוק.

חשוב לי להגיד את זה בהתחלה, כי בלי זה אי אפשר להבין את גודל ההישג של הסרט: ראיתי אותו לפני שראיתי את ברבור שחור ולפני ריקוויאם לחלום. וזה משנה הכל. עוד נחזור לזה.

הסיפור והדמות שאי אפשר להסתכל עליה

על הנייר זה סיפור פשוט. מימה קיריגואה, זמרת בלהקת ג'יי-פופ קטנה ולא במיוחד מצליחה, מחליטה לעזוב את הלהקה ולהפוך לשחקנית. המעריצים לא אוהבים את זה, ובמיוחד אחד - המטרידן. הוא הדמות הראשונה שאתה רואה בסרט שגורמת לך להגיד לעצמך "אוקי, האיש הזה לא בסדר", פשוט מההופעה שלו. העיצוב שלו מטריד ברמה שלא נעימה לעין, וזה בדיוק העניין - קון רוצה שתרגישו שהחברה נידתה אותו והוא אימץ את זה ועושה כרצונו. ולא רק הוא: יש כמה דמויות בסרט עם עיצוב שמרגיש פשוט לא נכון, גם כאלה שלא בהכרח דמויות הרע. כל הסרט מצולם ככה - באי נוחות שמחלחלת לאט, מסוג האימה שלא צועקת אלא נושמת לך בעורף.

ובמקביל, מתחיל להופיע ברשת אתר אינטרנט שמתחזה ליומן האישי של מימה - ויודע עליה דברים שאף אחד לא אמור לדעת. נשמע כמו תריילר טיפוסי על סטוקר. רק שזה בכלל לא מה שמעניין את קון.

הקרקע שנשמטת

מה שמייחד את פרפקט בלו הוא שקון לא מצלם תריילר על עוקב מטורף - הוא מצלם את ההתפוררות הפנימית של מימה דרך עריכה שמסרבת לתת לצופה רגע אחד של ודאות. אתה רואה סצנה ולא בטוח אם זו המציאות, חלום, סצנה מתוך הסדרה שמימה מצלמת, או הזיה שלה. הוא חותך מסיוט לפרסומת לחיים האמיתיים בלי להזהיר אותך, ובסופו של דבר אתה לא יודע יותר ממה שמימה יודעת על עצמה. כשהיא שואלת "מי אני?" - השאלה לא דרמטית, היא טכנית. היא פשוט באמת לא יודעת. ואתה, אחרי שעה כזו, גם לא. אנימה כסוגה ב-97' פשוט לא עשתה דברים כאלה.

הפסקול שלא נותן לכם לנשום

ואי אפשר לדבר על פרפקט בלו בלי לדבר על הפסקול של מסהירו איקומי. הוא לא פסקול שמסביר לכם רגשות - הוא פסקול שמחליט להחמיר את הבלגן בראש שלכם. סינתיסייזרים שיוצרים זמזום מתמשך כמו רעש לבן בעורף, מקצבי תופים שלא ברור אם הם אמיתיים או שהם בראש של מימה, ושיר הפופ של "צ'אם" - הלהקה שמימה עזבה - שמופיע בנקודות הכי לא מתאימות, מתוק עד גועל. גם בסצנות שלכאורה שקטות, הפסקול של איקומי מצליח לייצר אי נוחות מתמדת. זה אחד המקרים הנדירים שבהם המוזיקה לא משרתת את הסרט - היא חלק בלתי נפרד ממנגנון האימה שלו.

אונס, עירום, ואני שלא הצלחתי להתרחק

ופה אני חייב להגיד משהו אישי. הסרט מכיל סצנות של אונס, עירום ואלימות פיזית כלפי נשים, ובדרך כלל - והיו לי מספיק שעות אנימה ביד כדי להגיד את זה בביטחון - הייתי פשוט מחליק את זה, כי זה ציור, זה לא אמיתי. אבל בפרפקט בלו זה לא עבד עליי. הסצנות האלה חלחלו. זה הרגיש פשוט לא נכון, פגיעה אמיתית בבן אדם, ומימה שמתמודדת עם המסע הזה שלה לבד הופכת את כל זה לתחושה פיזית של אי נוחות בבטן. הסצנה הקשה ביותר היא לא הסצנה שמראה אונס - היא הסצנה שמראה את מימה מסכימה לצלם אונס מבוים בשביל הקריירה. הצוות בתוך הסרט מסתכל. הבמאי בתוך הסרט מסתכל. אנחנו מסתכלים. אף אחד לא עוצר.

ועכשיו, בואו נדבר על ארונופסקי

חזרתי. אם תיכנסו ליוטיוב ותחפשו "Perfect Blue Black Swan comparison" אתם תגלו סרטונים של עשר דקות עם השוואות פריים מול פריים, וזה לא קונספירציה - זה ארונופסקי. סצנת האמבטיה שבה מימה צורחת מתחת למים מופיעה אצל נינה כמעט אחד לאחד. הצללית שמופיעה לידה ומסתכלת עליה מהמראה - אותה סצנה, אותה זווית, אותה תאורה. הרגע שבו הגיבורה רואה את עצמה האחרת רוקדת או הולכת ברחוב מולה - חוזר כמעט בלי שינוי. ובכלל, שני הסיפורים בנויים על אותו שלד: בחורה צעירה שרוצה להפוך לכוכבת, מאבדת את שפיותה בדרך, ופוגשת את "הגרסה המושלמת" של עצמה שרודפת אותה. ארונופסקי קנה את זכויות העיבוד החי לפרפקט בלו ב-2001 רק כדי שיוכל לשחזר את סצנת האמבטיה ב"ריקוויאם לחלום" - זה לא רכילות, זה הוא בעצמו בראיון. ברבור שחור הוא בעצם פרפקט בלו עם רקדניות במקום זמרות. וזה לא בדיוק מחמאה - זה פשוט עובדה.

נבואה מ-97'

ויש פה עוד שכבה שמרגישה רלוונטית היום יותר מאי פעם. ב-1997 האינטרנט עוד לא היה ממש בחיים של אף אחד, ובכל זאת קון חזה את כל מה שהפך אחר כך לסיוט סביב סטרימרים וכוכבי טיקטוק - הפער בין הדמות שאתה משדר לבין הבן אדם שאתה, והאופן שבו אחרים יודעים על "אתה הציבורי" יותר ממה שאתה זוכר על עצמך. כשמימה קוראת ביומן המזויף שלה תיאור של היום שעבר עליה, והכל מדויק - זה כבר לא מרגיש כמו מדע בדיוני. זה מרגיש כמו תיאור של פיד.

בשורה התחתונה

לא הכל מושלם, וצריך להגיד. הטוויסט הסופי עם רומי המנהלת מרגיש קצת מוגזם - היא נכנסת לפסיכוזה דרמטית כזו שזה כבר פחות פיצול אמיתי ויותר תזה אקדמית. אבל בסרט שמשחק כל הזמן בגבול בין מציאות לדמיון, אני מוכן לתת לזה לעבור. בסופו של דבר, מה שקון מצליח להעביר ב-81 דקות הוא יותר ממה שרוב הבמאים מצליחים בסרט של שעתיים, והעובדה שעשרים ושבע שנים אחרי, ארונופסקי וכל מי שניסה לעבד פיצול אישיות לקולנוע עדיין עומדים על הכתפיים שלו - אומרת הכל. 9 מתוך 10. אנימת אימה שמתחפרת לך מתחת לעור ולא יוצאת.