ריאן ריינולדס, ארון, ותשעים דקות של אוויר

הסרט שכל כולו בארון

מה הייתם עושים תקועים בקבר עם נייד שעומד להיגמר ושעון של תשעים דקות לפני שהאוויר נגמר? זאת הפרמיסה. זה כל הסרט. שעה ו-35 דקות בתוך ארון קבורה אחד, עם שחקן אחד, ובלי פלאשבקים, בלי קאט-אווייז, בלי שום מילוט מהקלאוסטרופוביה. רוב האנשים שיתארו לכם את הרעיון יגידו שזה תרגיל קולנועי שלא יחזיק. הם יטעו.

רודריגו קורטס, בימאי ספרדי לא מוכר, ביים את "קבור" ב-2010 בתקציב של מיליון דולר ובלוקיישן יחיד. שחקן יחיד: ראיין ריינולדס, ב-2010 כוכב קומדיות. זה לא היה הימור שמסביר את עצמו. קורטס היה צריך גם להוכיח שאפשר לעשות סרט מלא במגבלה הזאת, וגם להוכיח שריינולדס יודע לשחק בלי שותף, בלי תפאורה, ובלי הומור. הוא הוכיח את שני הדברים - וזה אחד הסרטים הכי מתוחים של 2010.

ראיין ריינולדס שמחזיק לבד

ראיין ריינולדס ב-2010 היה כוכב קומדיות - "דבל הילי", "הצעה", "רוקחים". אף אחד לא חשב שהוא יכול לעשות סרט דרמטי לבד בלי תפאורה. קורטס ראה משהו אחר.

ומה שריינולדס עושה כאן הוא הביצוע הכי טוב של הקריירה שלו עד לאותו רגע. הוא משחק את פול קוני, נהג משאית אמריקאי שעובד בעיראק, שמת קבור בארון על ידי חוטפים שדורשים כופר. כל הסרט הוא הוא, בארון, עם נייד וזיפו.

וריינולדס מצליח להעביר את הקושי - פאניקה, יאוש, זעם, רגעים של תקווה ואחר כך התרסקות. הוא לא נח. הוא לא נושם. הקול שלו משתנה לאורך הסרט - מ"אני אצא מכאן" ל"אני הולך למות כאן".

הקלאוסטרופוביה הקולנועית

וקורטס הצליח לעשות משהו שהוליווד פחדה - לצלם 95 דקות בארון בלי שזה יהיה משעמם. המצלמה זזה. הזוויות משתנות. התאורה הולכת ובאה לפי הזיפו ולפי המסך של הנייד.

והקסם הוא שהוא לא מצלם פתיחות. הוא לא מראה לכם פלאשבקים של פול עם משפחתו. הוא לא מאיר את החיצוני של הארון. אנחנו רואים בדיוק מה שפול רואה. ולא יותר.

וזה מה שעושה את הסרט מתח - אנחנו לא יודעים יותר מהדמות. כשהוא צועק, אנחנו לא יודעים אם מישהו ישמע. כשהוא מתקשר, אנחנו לא יודעים אם הקו ינתק. כל פעם שהזיפו נדלק - אנחנו פוחדים שהוא ייכבה.

הצורה לבד

הבחירה הכי חשובה של הסרט היא שאף אחד אחר לא מופיע על המסך. יש קולות בטלפון - המשפחה שלו, חוטפים, מנהלי הפרויקט שלו, רובוט שירות הלקוחות של חברת הביטוח - אבל אנחנו לא רואים אותם. רק שומעים.

וזה הופך את הסרט לחזק. כל קול הוא דמות. והאקטיביות של ריינולדס - איך הוא מגיב לכל קול - היא מה שיוצר את הסיפור.

הסצינה שבה הוא מתקשר לחברת הביטוח של החברה שלו, ומסביר שהוא קבור, והפקיד מתעלם ממנו - היא קומדיה אכזרית. ולמרות שזה מצחיק לרגע, זה גם הרגע הכי מפחיד של הסרט - אדם בעולם שלא מקשיב לו.

הסיום שלא משאיר תקווה

אני לא אגיד מה קורה. אבל אומר שהסיום של "קבור" הוא אחד הסיומים הכי מאכזבים-לעצמם בקולנוע. קורטס סירב לעשות סוף הוליוודי. הוא סירב לתת לפול הצלה ברגע האחרון.

והבחירה הזאת היא חלק ממה שעושה את הסרט מיוחד. הוא לא מבטיח לכם דבר. הוא מציג מציאות אכזרית.

אומנם אכזרי, אבל

אומנם הסרט אכזרי. חלק מהאנשים יראו אותו פעם אחת ולא ירצו פעם נוספת. אני מבין את זה. חבל שיהיה כך - הסרט שווה צפייה שנייה, גם אם זה קשה.

ויש את הביקורת הסטנדרטית - שהסרט ספציפי מדי במגבלות שלו. מי שמחפש קולנוע גדול, סרט עם הרבה דמויות, סרט עם פיתולים גדולים - לא ימצא את זה כאן. הסרט הוא ניסוי. ובכוונה.

רודריגו קורטס - הקריירה שמתחילה ב"קבור"

רודריגו קורטס הוא בימאי ספרדי שעבד בעיקר באירופה. "קבור" היה הסרט הראשון שלו בקולנוע אמריקאי, והוא הפך אותו לבימאי שמובחן. אחרי הסרט הזה הוא עשה "רד לייטס" של 2012 עם רוברט דה נירו וסיגורני וויבר - סרט שלא הצליח כמו "קבור" אבל היה בעל מבנה מעניין.

ההצלחה של "קבור" אפשרה לקורטס להפיק סרטים אחרים. הוא הפיק את "הספר של אלי" של 2010, "גיבור" של 2017, ועוד סרטים אינדיים. לטעמי, הוא בימאי שצריך לעשות עוד סרט גדול אחד שיוכיח שהוא לא איש של רעיון אחד.

וההשפעה של "קבור" על קולנוע מינימליסטי הייתה משמעותית. "127 שעות" של דני בויל מ-2010, "All Is Lost" של ג'יי-סי שאנדור מ-2013, "Locke" של סטיבן נייט מ-2013 - כולם לקחו את הרעיון של "שחקן אחד בלוקיישן אחד" וניסו אותו. "קבור" היה הראשון שעשה זאת בקנה מידה רחב.

הציון

"קבור" הוא הסרט שמלמד מה אפשר לעשות עם תקציב מינימלי, שחקן אחד, ולוקיישן אחד. הוא הוכחה שקולנוע הוא לא תקציב - הוא רעיון. וב-2010, כשהוליווד הוציאה גרסאות עוד יותר ענקיות של אותם הסרטים שכבר עשתה, "קבור" הוציא גרסה קטנה יותר, חכמה יותר, חונקת יותר.

הוא בין חמשת הסרטים הכי מתוחים שיצאו בעשור הראשון של ה-2010s. ציון: 9/10. אזהרה - לא תרצו לראות אותו פעמיים. אבל הצפייה הראשונה תישאר אתכם.