הכל בכל מקום בבת אחת הוא הסרט שלא ידעתי שאני צריך - כאוטי, גאוני, מרגש ומצחיק בו-זמנית. שמחתי שאמריקה נתנה לו שבעה אוסקרים. שמחתי יותר שאמא שלי אכן ראתה אותו ובכתה.
הסרט שלא הייתי מוכן אליו
איך עושים סרט פילוסופי על משמעות החיים, שמסתיים עם בייגלה ענק שצורתו עין? איך מצליחים לבכות בקרב לחימה שבו לדמויות יש אצבעות נקניקייה? ואיך מנהלים שיחה רגשית בין אישה לבתה - כששתיהן סלעים? הדניאלים - דניאל קוואן ודניאל שיינרט - לא רק שאלו את השאלות האלה. הם ענו עליהן.
"הכל בכל מקום בבת אחת" הוא הסרט שמראה איך בלגן יכול להיות שפה. כל יקום שמתפוצץ במהלך הסרט הוא לא קונטריבוטי - הוא תמלילית מטאפורית של דבר אחד: מה היה אם בחרת אחרת. וכשהסרט מסתיים, אתם לא יוצאים עם תשובות. אתם יוצאים עם תחושה שהשאלות עצמן הן מה שמשנה. וזה כמעט אף סרט אחר של 2022 לא הצליח לעשות.
מישל יואו והקריירה שלא ידעת שאת חייבת
מישל יואו משחקת את אבלין וואנג, בעלת מכבסה סינית-אמריקאית באמצע משבר עם הבעל שלה ועם בתה. כל מי שהכיר את יואו רק מסרטי לחימה - "נמר רוקד דרקון נסתר" ו"זיכרונותיה של גיישה" - לא היה מוכן לראייה הזאת. היא משחקת לאישה אמיתית, מתוסכלת, מותשת.
הסצינה שבה הוועד המס שופך עליה רעיונות איך לארגן מחדש את העסק שלה - יואו משחקת את ההמום עם דיוק שכל מי שראה אדם בלילה לא טוב יכול לזהות. זו אבלין שלפני המסע. אישה שטרם הבינה שיש בה כוחות.
ואז הסרט מתפוצץ.
הריבוי-יקומים שלא חושב כמו ריבוי-יקומים
המולטיברס בסרטי הוליווד הפך לתבנית. רואים גרסאות של אותה דמות עם זוויות שונות, כולם מסכימים על משהו, ובסוף הגרסה ה"נכונה" מנצחת. הדניאלים שונאים את התבנית הזאת. הם עושים משהו אחר.
כאן, אבלין יכולה לקפוץ בין יקומים, אבל כל יקום הוא ניסיון שונה של עצמה. יש את אבלין-כוכבת-קולנוע, אבלין-טבחית, אבלין-עם-אצבעות-נקניקייה, ובסוף - אבלין-של-סלעים. כל אחת מהן היא שאלה: "מה היה קורה לחיים שלי אם הייתי בוחרת אחרת?"
והתשובה של הסרט: כולם רעים. כולם טובים. אין יקום שהוא הנכון.
הקווים אן ק' ההלצה הקיומית
קי הוי קוואן מחזרי לאקרן אחרי 20 שנה - הוא היה ילד-שחקן ב-"מקדש האבן" וב-"החבורה" - ושמשחק שני אנשים בסרט הזה. ויימונד-הבעל הוא בחור עדין שאוהב את אבלין ולא יודע מה השתבש בנישואין שלהם. ויימונד-הלוחם מהיקום האחר הוא נינג'ה בחליפה. קוואן מחיק את שניהם בצורה שגורמת לכם להאמין ששני אנשים חיים באותו גוף.
והפנים של אבלין כשהיא רואה גרסה של ויימונד שהוא לא הבעל שלה אבל גם הוא - רגע מיוחד שאי אפשר להמציא בכתיבה. זה שני שחקנים מבינים זה את זה.
ההומור שמרסס את הלב
הסרט מצחיק. הוא מצחיק בצורה שאסור לסרט עם הלב הזה להיות מצחיק. ויש לזה הצדקה - הומור הוא איך אנשים סינים-אמריקאיים מתמודדים עם משבר. הסצינה עם הסלעים, הבדיחה על המכנסיים, הקרב במשרד הצמ "כריסטופר" - הכול מצחיק עד שזה כבר לא, ופתאום אתם בוכים.
וזה הקסם של הסרט - הוא לא בודק מתח בין קומדיה לדרמה. הוא חי בתוך שניהם בו זמנית.
אומנם בלגן, אבל
אומנם הסרט בלגן. בלגן בכוונה. המולטיברס מקפיץ אותו בקצב שאי אפשר לעקוב אחריו, יש בו רגעים שמרגישים כמו שיגאון בלי כוונה, ויש את הסיום שלוקח 20 דקות יותר ממה שהיה צריך. זה לא סרט לכל אחד.
גם תאמינו לי שמי שלא אוהב מולטיברס פילוסופי - שלא אוהב סרטים שצריכים לראות פעמיים כדי להבין - לא יקח את אקפ הסרט לליבו. חבל. הוא יפסיד.
למה זה חשוב
הכול בכל מקום בבת אחת הוא הסרט שהזכיר לי למה אני אוהב קולנוע. הוא לא דומה לשום דבר אחר. הוא מסרב להיות "רק" קומדיה או "רק" דרמה או "רק" סרט מולטיברס. הוא בו זמנית הכל.
האוסקרים של 2023
וההצלחה של הסרט הייתה היסטורית. ב-95-ה לאוסקרים הסרט זכה בשבעה אוסקרים - כולל הסרט הטוב ביותר, הבימוי הטוב ביותר, התסריט המקורי, השחקנית הטובה ביותר (מישל יו), השחקן המשנה (קי הוי קוואן), השחקנית המשנה (ג'יימי לי קרטיס), והעריכה. זה היה הניצחון של סרט אינדי של חברה קטנה (A24) על הסרטים הגדולים של 2022. "בנשואיג'ר" של ספילברג, "שמיים ישן" של מקדונה, "אווטאר 2" של קמרון - כולם הפסידו ל"הכל בכל מקום בבת אחת".
ומישל יו - שחקנית מלזית-סינית - הפכה לאישה אסיאתית הראשונה שזכתה באוסקר על שחקנית ראשית. וקי הוי קוואן, שלא הופיע בקולנוע 20 שנה, חזר עם אוסקר על תפקיד משנה. וג'יימי לי קרטיס, אחרי 40 שנה בקולנוע, קיבלה את האוסקר הראשון שלה.
הציון: 9.5 מתוך 10. סרט שמרוויח כל פעם שצופים בו מחדש - ובכל פעם תופסים משהו אחר. הסיום עם הסלעים, שצריך להיות מגוחך לחלוטין, הוא רגע שהוא אחד הכי רגשיים בקולנוע של 2020s. זה ההישג של הדניאלים: הם הצליחו לגרום לך לבכות מסלעים.