שטח אפור — הסרט שכבר ראיתם

ראיתם את הסרט הזה

בואו נתחיל מהסוף: ראיתם את הסרט הזה. לא משנה אם הייתם בקולנוע אתמול בלילה או לא, ראיתם אותו. ראיתם אותו ב-סנאצ', ראיתם אותו ב'הג'נטלמנים', ראיתם אותו בעשרות גרסאות שונות של אותו הרעיון שגאי ריצ'י יושב ומייצר כאילו יש לו מכסה שהוא חייב למלא עד סוף כל שנה. שטח אפור הוא הסרט הגנרי ביותר שראיתי בזמן האחרון, ולא כי הוא גרוע באופן מרשים - אלא כי הוא לא כלום. הוא פשוט קיים. תופס מקום על המסך ועל לוח הזמנים שלכם ולא מחזיר כלום בתמורה.

הצוות, התוכנית, הברון

אוקיי, אז מה קורה כאן. יש לנו צוות של שלושה. יש את ברונקו של ג'ייק גיילנהול, שהוא הקטן והחכם, האסטרטג, זה שיודע לחשוב כמה צעדים קדימה. יש את סיד של הנרי קאוויל, שהוא הגדול והחסון שהולך ויפוצץ את הראש של מישהו כשצריך - הכוח המבצע, כמו שאומרים. ויש את ריצ'ל של אייזה גונזלס, שהיא הבוסית כביכול, זאת שנותנת את הפקודות ולפעמים רועדת קצת מול האלימות אבל תמיד מתאוששת תוך שניות כי הסרט לא ממש מתעניין בזה. הצוות עובד עבור בנק יקר מאוד ומשימתם היא לאלץ איזה ברון פשע עם אי פרטי וצבא פרטי - כי ברור שיש לו כזה - להחזיר מיליארד דולר שגנב. פבלו אסקובר אבל מודרני, עם יותר יאכטות ופחות מוסטש, ובעיקר עם פחות כריזמה ממה שהסרט חושב שיש לו.

בדיוק מה שאתם חושבים שיקרה

מה שקורה אחר כך הוא בדיוק מה שאתם חושבים שיקרה.

מקבלים פרק שלם שמסביר לנו בדיוק איך התוכנית עובדת, איך כל חלק מחכה לחלק הקודם, כמו קוביות דומינו שמסתדרות בשורה ארוכה ומוכנות לנפול. יש גאוניות כזאת בתוכנית הזאת שאפילו צוות אושן 11 היה מסמן ומחייך. ואז כשמתחילים לבצע - ובכן, הכל עובד. ברור שהכל עובד. הברון מפסיד מהלך אחד למהלך אחר, כל פעם שהוא זז כבר סגרו אותו, כל פעם שהוא חושב שיש לו יתרון מתגלה שכבר חשבו על זה שישה שלבים קודם. הוא לא רוצה לשלם לא כי יש לו סיבה טובה או עמוקה או מעניינת, אלא כי הוא חזק ואגואיסטי ובלה בלה, ואנחנו יודעים בדיוק איך זה יסתיים מהדקה הראשונה שאנחנו רואים אותו. אין הפתעות. אין פיתולים אמיתיים. יש תהליך.

נראה טוב, מרגיש כלום

הבעיה הגדולה עם שטח אפור היא לא שהוא סרט רע. הוא מצולם יפה, הכל נראה טוב, הסרט נשמע טוב, כולם לבושים יפה ועומדים מול שקיעות יפות. גיילנהול וקאוויל מקסימים כמו תמיד ויש ביניהם איזו כימיה שיכלה להיות מעניינת - אפילו מרגשת - אם מישהו היה טורח לתת לה מקום. יש שם רגע אחד שאפשר לראות שמשהו יכול היה לצמוח ביניהם, ואז הסרט ממשיך הלאה כי יש עוד מישהו שצריך לירות בו. הבעיה היא שהסרט לא מנסה שום דבר. הוא לא מנסה לחדש, לא מנסה להפתיע, לא מנסה לגרום לנו לאכפת מדמות אחת. הוא מתנהל כמו מישהו שמגיע לעבודה, שם ווי על כל הדברים ברשימה ויוצא הביתה בזמן. טכנית? מצוין. רגשית? לא שם. לא קרוב.

כשסגנון הופך לנוסחה

גאי ריצ'י בנה את הקריירה שלו על הסגנון הזה - הצוות הכריזמטי, התוכנית המסובכת שמוצגת לנו בפירוט מענג, הדיאלוג החד שנשמע חכם גם כשהוא לא אומר כלום - ובאיזשהו שלב זה פסק להיות סגנון והפך לנוסחה. לוק סטוק, סנאצ', הג'נטלמנים - אלה עבדו כי היה בהם משהו מתחת לפני השטח, דמויות שאכפת לנו מהן גם כשהן עושות דברים נוראיים, הומור שצמח מתוך הסיטואציות ולא הודבק עליהן. בשטח אפור אין מתחת לפני השטח. יש רק פני שטח. מוצקים, מבריקים, ריקים לחלוטין. ריצ'י יצר כאן סרט שמזכיר את עצמו, אבל בלי הנשמה שהפכה את הדברים ההם לשווים.

חורים שלא שווה להתעכב עליהם

אני יכול לשבת כאן ולספר לכם על סצנות ירי שלא ממש הגיוניות פיזיקלית, על פרצות עלילה שעוברים עליהן כאילו כלום, על הרגשה שהאי שחיכו שם שלושה חודשים עם מלכודות ומנהרות סודיות וכולם הצליחו לא לגעת בשום דבר כי הסרט אמר שכך זה יעבוד. אבל זה לא שווה את האנרגיה. תכלס, אין הרבה מה לכתוב על סרט שהוא כל כך לא מעניין באופן שיטתי. כמו שהסרט עצמו לא שווה את האנרגיה.

הציון שלי

שטח אפור. אפילו הכותרת מסכמת את הביקורת בדיוק כמו שצריך - אפורה, משעממת, בדיוק באמצע בין שום דבר לשום דבר.

תודה גדולה למפיצה פורום פילם על ההזמנה להקרנת העיתונאים והכרטיסים לאירוע.