המכה המושלמת: משחק שחמט של שוטים, מאפיונרים וקרבות רחוב ללא חוקים

ריצ'י בשיאו

גאי ריצ'י עשה בקריירה שלו עשרים סרטים. אבל רק שניים מהם באמת חיים: "לוק סטוק" ו"סנאטש". השאר ניסיונות חוזרים של אותה נוסחה ("רוקנרולה", "הג'נטלמן"), עיבודים הוליוודיים שאיבדו את הקצב ("שרלוק הולמס"), ופלצנות-לקוחות-עתירי-תקציב ("המלך ארתור"). אבל ב-2000, ריצ'י היה בן 31, סרט שני, עם תקציב כפול ממה שהיה לו ל"לוק סטוק" - והוא לקח את הנוסחה שיצר ב-1998 ופשוט שיכלל אותה.

"סנאטש" הוא ריצ'י בשיאו. אחריו, הוא ניסה לחזור על השיא ולא הצליח. שני הסרטים האלה הפכו אותו לאחד הבימאים הצעירים הכי מבוקשים של הוליווד. אחרי, הקריירה שלו הלכה לכיוון אחר - "מאדונה" של 2002 (שנכשל), "רוקנרולה" של 2008, "שרלוק הולמס" של 2009 - אבל ב-"סנאטש" אנחנו רואים אותו עושה את מה שהוא הכי טוב בו.

ריצ'י בנה את הקריירה שלו על קומדיות פשע בריטיות שעובדות כמו מכונות. כל חלק מחובר לחלק אחר, כל דמות פוגשת דמות אחרת בנקודה הנכונה, וכל סיפור מתערבב בסיפור אחר עד שהכול מתפוצץ בסיום. בסנאטש, הוא לקח את הנוסחה הזו ופשוט שיכלל אותה.

יש כאן יהלום גנוב, קידום מתאגרפים לא חוקי, רוסים מטורפים, שודדים בריטים חסרי מושג, וצועני אירי שמסרב להפסיד. אני אגיד לכם משהו - זה יותר כיף בצפייה מאשר לקרוא על זה.

ברד פיט שאף אחד לא מבין

ברד פיט כמיקי אוסוליבן, הצועני המתאגרף, גנב את הסרט. וזה מדהים, בשל כך שאתה לא מבין חצי ממה שהוא אומר. ריצ'י בכוונה כתב את הדיאלוגים שלו בצורה כזו שהמבטא הצועני יהיה בלתי מובן, וזה חלק מהבדיחה - כל הדמויות מנסות להבין מה הוא אומר, ולא מצליחות.

פיט, שבדרך כלל הוא כוכב חלק ומגוהץ, מביא כאן אנרגיה פראית, מצחיקה ולפעמים מפחידה. כשהוא נכנס לזירת האיגרוף, אתה באמת לא יודע אם הוא יזכה, יפסיד או פשוט יהרוג מישהו. וזה בדיוק מה שעושה אותו משחק.

וההיסטוריה של פיט בתפקיד הזה היא מעניינת. הוא קיבל הצעה לתפקיד הראשי של טורקיש (שהפך לסטיית'אם). הוא דחה אותה כי הוא רצה לעשות משהו אחר - תפקיד שהוא לא היה צריך לעבוד עליו את ההגייה. ריצ'י כתב לו תפקיד שאף אחד לא יבין את ההגייה שלו. הקסם של הבחירה הזאת הוא שפיט נהנה.

ג'ייסון סטיית'אם כטורקיש, שהוא בעצם המספר של הסרט, מביא קלילות שמאזנת את הטירוף. הוא האדם הנורמלי שנתקע בתוך עולם של משוגעים. וסטיית'אם ב-2000 היה כוכב חדש - "לוק סטוק" היה הסרט הראשון שלו. "סנאטש" הפך אותו לכוכב פעולה.

דניס פרינה כקזין אווי הוא נבל מתוק - מאפיונר ניו-יורקי שמנסה לנווט בעולם הפשע הבריטי ולא מבין את הכללים. ואלן פורד כבריק טופ, ראש הפשע המקומי, מפחיד בלי לנסות. כל שורה שלו היא איום, וכל איום שלו הוא רציני.

והסצינה הקלאסית של פורד - כשהוא מסביר לאסיה (אדריאנו ג'יאניני) איך לטפל באנשים - היא רגע של דיאלוג שעובד. פורד לא צועק. הוא רק מסביר. "אם אתה לא יודע, אתה לא יודע. אבל אם אתה לא תלמד, אתה תמות."

העריכה היא הכוכב הנסתר

העריכה היא הכוכב הנסתר כאן. ריצ'י חותך בין סיפורים בקצב מסחרר, עם כתוביות מעופפות, פריזים ומהירויות שונות - והכול עובד. זה לא אפקט חינם. זה כלי סיפורי שמחבר בין קווי עלילה שבלעדיו היו מתפרקים.

ג'ים קלאי כעורך עבד עם ריצ'י על שלושת הסרטים הראשונים שלו - "לוק סטוק", "סנאטש", ו"מאדונה". והקסם של ההזיווג הזה הוא שקלאי הבין מה ריצ'י רצה לעשות עם העריכה. הוא הפך אותה מכלי לחיתוך לחלק מהסיפור.

ריצ'י הפך את העריכה לחלק מהבידור, וסנאטש הוא הדוגמה הכי טובה לזה. תחשבו על זה ככה: מעט מאוד סרטים מצליחים לעשות מהקצב שלהם בדיחה בפני עצמה. זה אחד מהם.

הפסקול שמתאים

ג'ון מרפי כתב את הפסקול - לפי הסטנדרטים של 2000, פסקול שמשלב מוזיקה אלקטרונית, פאנק, וגייפסי. והקסם של הפסקול הוא שהוא לא מנסה לגנוב את הסרט. הוא מלווה את הקצב של ריצ'י. והשיר "Cross The Tracks" של מאסיב אטאק שמופיע בכמה סצינות - הופך לאיינטית של הסרט.

אומנם יש בעיות, אבל

אומנם הסרט לא מושלם - יש יותר מדי דמויות, חלק מקווי העלילה מסתבכים יותר מדי, ויש רגעים שהטון הקומי לא לגמרי עובד. מה שכן, כחוויית צפייה, סנאטש הוא אחלה של מכונה משומנת של כיף.

ריצ'י בשיאו, שחקנים שנהנים, ובדיחות שעובדות גם בצפייה העשירית. ויש את הביקורת על השימוש ב'הצוענים האירים' כסטריאוטיפ - שלא לגמרי הזדקן טוב. ריצ'י מציג אותם כפראים, אלימים, וחסרי חוקים. חלק מהקהילה הצוענית מתחו ביקורת על הסרט.

הציון

8.5 מתוך 10. גאי ריצ'י מעולם לא עשה סרט טוב יותר - ובהתחשב בשאר הקריירה שלו, נראה שגם לא יעשה. וזה לא בדיוק מחמאה לכל ההמשכים שבאו. מי שמכיר את ריצ'י רק מסרטי שרלוק או מבן הור - שיחזור ל-2000 ויראה איפה הקריירה התחילה. "לוק סטוק" של 1998 היה הסרט שיצר את ריצ'י. "סנאטש" של 2000 היה הסרט שהוכיח שהוא יודע לעשות את זה שוב. הוא הסטנדרט שכל סרט פשע בריטי שיצא מאז מנסה להגיע אליו. ולא, אף אחד מאז עדיין לא הגיע.