צ'אד סטהלסקי מביא את הפרנצ'ייז לשיא חדש עם כוריאוגרפיית קרב שגובלת באמנות. קיאנו ריבס מוכיח שאקשן יכול להיות גם אלגנטי וגם אכזרי. סצינת המדרגות בפריז לבדה שווה את הכרטיס.
הסרט שמסיים את הסיפור
הסרט הרביעי בסדרה הוא הכי טוב. זו לא משפט שאומרים על פרנצ'ייז אקשן הוליוודי. בדרך כלל זה ההיפך - תשאלו את "Pirates of the Caribbean", את "Transformers", את כל סרט "Resident Evil" שיצא. אבל "ג'ון וויק 4" עושה את הבלתי אפשרי, ועושה את זה בלי להתנשף.
צ'אד סטהלסקי לקח את מה שהתחיל ב-2014 כסרט פעולה תקציבי על איש שמחפש את ההורגים של הכלב שלו, והפך אותו ב-2023 לאפוס של 169 דקות שמשנה את הז'אנר. הוא לא הוסיף - הוא בנה. כל סרט הוסיף שכבה לעולם, וכאן השכבות התלכדו לקתדרלה.
ריבס בגיל 58
קיאנו ריבס ב-2023 הוא בן 58. והוא עושה את כל הקרבות בעצמו. בלי דאבלים. בלי CGI. הוא רוקד עם ה-Hong Kong Cinema. הוא יורה. הוא נופל. הוא מתפרץ. כל זה בגוף שלו.
והקסם של ריבס בסרט הזה הוא בעייפות שלו. ג'ון וויק כבר לא רוצה לחיות. הוא לא רוצה להמשיך. הוא רוצה רק לסיים את העניין. וריבס משחק את העייפות הזאת בעדינות.
דונייה ין כקאיין
דונייה ין - אגדת לחימה הונג קונגית - מצטרף לסרט כקאיין, רוצח שכיר עיוור. רוצח שכיר עיוור. סוף סוף הסרט הזה משחק עם הקלישאה של קונג פו עיוור.
והקסם של ין הוא שהוא לא רק מבצע את הקלישאה - הוא מקדיש לה כבוד. הוא משחק את העיוורון בעדינות. הוא משתמש בדגלים, בצלילים, בריחות כדי לזהות את האויבים שלו. הסצינות שלו הן בין הסצינות הכי כיפיות בסרט.
והדינמיקה בין ין לריבס - שני אנשים שהם בעצם חברים אבל מצדדים שונים - היא לב הסרט.
ביל סקרסגארד וקאינו
ביל סקרסגארד כמרקיז - המרקיז האירופי שמוטל למצוא ולהרוג את ג'ון וויק - מקבל תפקיד הכי טוב של הקריירה שלו. סקרסגארד היה ידוע מ"זה" כפנדיווייז הקלאון. כאן הוא מציג נבל אריסטוקרטי שמדבר בקול עדין ומאיים בלי להרים אותו.
והקסם של סקרסגארד הוא בעדינות שלו. המרקיז לא צועק. הוא לא משחק נבל קלאסי. הוא מנהל את העניין כמנהל פרויקטים שמסיים משימה בזמן.
הסצינה של ארק דה טריומף
והסצינה הכי טובה של הסרט - הקרב סביב ארק דה טריומף בפאריס - רגע של קולנוע אקשן גדול. סטהלסקי בנה את הסצינה הזאת בצורה שאנחנו רואים אותה מנקודת מבט מלמעלה. המצלמה זזה למעלה, מסתכלת על הקרב כמו על משחק לוח.
והקסם הוא שהסצינה לוקחת 10 דקות. בלי הפסקה. בלי חיתוכים מהירים. רק תכנון, ירי, רכיבה, וקרבות שאנחנו רואים בכל פרט.
והשיר של "דחית קרב" של רטיק מתחיל לפעמים בעיתויים מסוימים, ופותח את הקצב של הסצינה. תאמינו לי - אחת הסצינות הכי כיפיות שראיתי בקולנוע.
הסיום שמרגיש כסיום
והסיום של "ג'ון וויק 4" הוא רגע של קולנוע אמיתי. סטהלסקי בנה את הסיום בצורה שלא חוזר על עצמו - דו-קרב בודנים, על מדרגות סקרה-דה-מונמרטר, באור הזריחה הראשון.
ואני לא אגיד מה קורה. אבל אומר שזה הסיום הראוי לסדרה הזאת.
אומנם 169 דקות, אבל
אומנם הסרט שלוש שעות. שלוש שעות של אקשן. ויש מי שיגיד שזה יותר מדי. חבל לחלק מהצופים. אבל מי שאוהב את הסדרה - יקבל בדיוק מה שהוא מחפש.
ויש את הדמות של החתול ואיש העולם שמופיעות לרגעים בלבד - אני סקרן לראות מה קורה איתן בסדרת ההמשך.
הירושה של הסדרה
"ג'ון וויק 4" הוא הסרט הכי טוב של הסדרה הזאת, והוא מסיים אותה בכבוד. סטהלסקי הציל את ז'אנר האקשן ב-2014, ובנה אפוס שלם בעשור.
ההשפעה על קולנוע אקשן
סדרת "ג'ון וויק" הצליחה לעשות משהו ש"ההמשכים של מטריקס" לא הצליחו - היא יצרה ז'אנר חדש של אקשן. "אטומיק בלונד" של 2017, "קייט" של 2021, "בולט טריין" של 2022 - כולם חבים לג'ון וויק משהו. ההפקות הקוריאניות והאינדונזיות של אמצע העשור החזירו את הטובה - הסרט הזה כבר מדבר את שפת ה"Raid" כמעט באותה שטף.
והקסם של סטהלסקי הוא שהוא בא מקסקדור. הוא היה הדאבל של ריבס ב"מטריקס". וכשהוא הפך לבימאי, הוא הביא את הידע של קסקדור לקולנוע. הוא יודע להציג קרב כי הוא בעצמו עשה את הקרבות.
סטהלסקי המשיך לעבוד עם ריבס - "בלרינה" של 2024 כסדרת ספין-אוף, ו"ג'ון וויק 5" הוצהר ב-2024 גם אם וויק "מת" ב-4. הסדרה ממשיכה, וזה הסיום הכי משכנע של סדרת אקשן הוליוודית מאז ההמשכים של מטריקס. הציון: 8.5.