ברוס וויליס, בניין אחד, וכל הסיבות בעולם למות - אבל הוא ממשיך. סרט האקשן שהמציא את ארכיטיפ הגיבור הרגיל שנתקע במצב בלתי אפשרי. אלן ריקמן כהאנס גרובר הוא אחד הנבלים הגדולים בהיסטוריה.
הסרט שהמציא את ז'אנר 'איש אחד נגד טרוריסטים'
ברוס ויליס היה כוכב טלוויזיה קומי של "מונית למספר אחת" ב-1987. שנה אחר כך הוא הפך לאחד הגיבורי האקשן הזכורים ביותר של הוליווד. המעבר הזה - מקומיקאי שהיה צריך להוכיח שהוא יכול להחזיק סרט אקשן, לג'ון מקליין שגרר את הז'אנר כולו לכיוון חדש - הוא הסיפור האמיתי של "מת לחיות".
הסרט שונה מסרטי אקשן של 80s לא בגלל הפיצוצים. הוא שונה כי הגיבור שלו מפחד. שוורצנגר ב"קומאנדו" לא מפחד. סטאלון ב"רמבו" לא מפחד. ויליס מ"מת לחיות" - הוא מפחד מכל יריה, מכל זכוכית שבורה ברגליים שלו, מכל שיחת טלפון עם אשתו שאולי לא תקרה שוב. וזה בדיוק מה שעשה את הסרט נצחי.
ג'ון מקטירנן ב-1988 ביים את "מת לחיות" מבלי לדעת שהוא מקים ז'אנר חדש. הסרט יצא מתוך ספר של רוד ת'ורפ, "לעולם לא לחזור", ושנה לפני זה היה אמור להיות סרט המשך של "קומאנדו" עם שוורצנגר. שוורצנגר סירב. ואז מקטירנן לקח את התסריט וביקש את ברוס ויליס - שחקן טלוויזיה ב-"מונית למספר אחת."
ויליס שמשנה את ז'אנר
ברוס ויליס ב-1988 לא היה כוכב פעולה. הוא היה כוכב טלוויזיה קומי. וכשמקטירנן בחר בו, חצי מהוליווד צחקה. "הוא קוטן. הוא לא מאיים. הוא לא יודע לעשות אקשן."
ואלו בדיוק היו הסיבות שהוא היה הבחירה הנכונה. ויליס הביא לג'ון מקליין משהו שגיבורי אקשן לא היו - פגיעות אנושית. הוא לא היה שוורצנגר. הוא לא היה סטאלון. הוא היה גבר רגיל בתחתונים שאיבד את עצמו במגדל ניא-קאטומי.
והמשפט המגדיר שלו - "Yippee-ki-yay, motherfucker" - הוא לא הצהרת אקשן. הוא תגובת לעיגול של אדם שלא בטוח שהוא יישאר חי בעוד חמש דקות. ויליס מעביר את הקושי הזה בכל סצינה. הוא נשבר. הוא בוכה. הוא מתחנן כשהוא מתקשר עם הוסרגנט פאואל.
אלן ריקמן ככניס
אלן ריקמן בתור הנס גרובר עשה את הביצוע שיצר את הקריירה שלו. עד "מת לחיות" הוא היה שחקן תיאטרון בריטי לא מוכר. אחרי "מת לחיות" הוא היה אחד הנבלים הזכורים ביותר של הוליווד.
והקסם של ריקמן הוא בעדינות. גרובר לא צועק. הוא לא מאיים גלויות. הוא מנהל את המבצע שלו כמנהל פרויקטים שמחפש לסיים בזמן. הסצינה שבה הוא פוגש את ג'ון מקליין ומציג את עצמו כ"בילי קלי" - אמריקאי שניצל מהמתקפה - היא רגע אחד של קולנוע גדול. ריקמן מצליח להיראות גם תמים וגם מאיים בו זמנית.
המונולוג שלו על "כשאלכסנדר ראה את האימפריה הולכת ונשברת לחלקים" - רגע של נבל שמדבר על תרבות גבוהה תוך כדי שהוא שודד מאות מיליוני דולרים. וריקמן אומר את זה כאילו הוא עומד בכנס אקדמי, לא בתוך פיגוע.
הקומדיה האחורית
והדבר שאני הכי אוהב ב"מת לחיות" - זה לא רק סרט אקשן. זה גם קומדיה. מקטירנן מבין שאקשן בלי הומור הופך לסרט פעולה משעמם. ובסרט הזה - בכל פעם שמקליין נכנס לסיטואציה אחרי משהו שעבר עליו - הוא מתבדח על זה.
הסצינה שבה הוא יורד בפיר המעלית עם נעליים על הצוואר ומתבקש מסרגנט פאואל לתת תיאור - "גובה ממוצע, שיער חום, אקדח קטן" - מצחיקה מאוד. וויליס מצליח להוציא את ההומור באמצע הקרב.
הקצב של מקטירנן
ג'ון מקטירנן הוא בימאי שיודע איך לבנות סצינת אקשן. הוא לא חותך מהר. הוא נותן לכל מהלך לקראת הסצינה הבאה לקבל זמן. הוא מאמין שהצופה רוצה לראות מה קורה.
וסצינות האקשן של "מת לחיות" - הקרב במגדל הקלסי, מקליין שזחל מ-Air Vent, היציאה דרך החלון עם הצינור - מצולמות בצורה שאתם רואים את כל הכוריאוגרפיה. ופה הקטע - בימים אלה, שבו כל סרט אקשן נחתך כל חצי שנייה, מקטירנן הוא משב רוח רענן.
אומנם 1988, אבל
אומנם הסרט מ-1988 וחלק מהדברים לא הזדקנו טוב. הסטריאוטיפים של הגרמנים קצת מצחיקים היום. הקצב הראשון איטי מאוד למישהו שהורגל לסרטי אקשן של 2020.
ויש את דמותו של אל ה-LA Cop - קלרנס גילירד ג'וניור - שמקבלת זמן מסך לא פרופורציונלי. חבל - הקשר שלו עם מקליין יפה, אבל הוא לעיתים מאט את הסרט.
למה זה חשוב
"מת לחיות" הוא הסרט שהמציא את ז'אנר 'איש אחד נגד טרוריסטים'. כל סרט מאז - מ"מטוס נשיאותי" ל"מהיר ועצבני" ל"קומאנדו" - חב לו משהו. הוא גם הסרט שהוכיח שאפשר לעשות אקשן בלי שתשתמשו בכל בעיר - הוא מתרחש כולו בבניין אחד. הקלאוסטרופוביה שלו היא חצי מהקסם.
ויש את ויכוח חג המולד - האם "מת לחיות" הוא סרט חג מולד או לא. התשובה היא כן. הוא מתרחש בערב חג המולד. שיר חג המולד מתנגן בקרדיטים. ג'ון מקליין נלחם כדי לחזור למשפחה שלו. וזה כל מה שצריך. הציון: 9/10. אקשן חכם, מצחיק ומאיים בו זמנית, בלי שתבזבזו אינטליגנציה של הצופה.