גאי ריצ'י, לונדון, ותכנית שמתרסקת בדרך הכי מבדרת

גאי ריצ'י לפני שהפך לגאי ריצ'י

מיליון פאונד, קאסט של חברים שאף אחד מהם לא היה שחקן מקצועי, ובעל בית-ספר ריקודים שמחזיק את המפתחות לכל הלוקיישנים. זה לא תיאור של סרט סטודנטים - זה תיאור של "לוק סטוק", הסרט שהמציא את גאי ריצ'י. ב-1998 איש לא ידע מי האיש הזה. כעבור עשרים-וחמש שנה הוא עשה את "אלאדין". בין לבין הוא יצר את הז'אנר הבריטי שבו אנחנו חיים עד היום.

"לוק סטוק" יצא ב-1998, בתקציב של מיליון דולר. ריצ'י היה אז בחור בן 30 בלי קריירה, שעבד במאות סרטוני פרסומת. הוא לקח את החסכונות שלו, חיפש משקיעים, ויצר את הסרט שיצר את הקריירה שלו.

ארבעה חברים מטופשים

ג'ייסון פלמינג כטום, דקסטר פלצ'ר כסוף, ניק מורן כאדי, ג'ייסון סטיית'אם כביקון - ארבעה חברים בלונדון של 1998 שמחפשים דרך לעשות כסף קל.

ריצ'י לקח את הקאסט הזה - שבעצם היו חבריו האמיתיים בחיים - והפך אותם לסרט. סטיית'אם הוא בחור שהוא הכיר באמת. פלמינג הוא חבר של חבר. הקאסטינג של הסרט מבוסס על אמת.

והקסם של הקאסט הזה הוא שהם נראים כמו פושעים אמיתיים, לא כמו שחקנים. ריצ'י לא חיפש כוכבים. הוא חיפש פנים. ופנים שהוא הכיר.

הסיפור שמסתבך כמתכוון

הסיפור פשוט: ארבעה חברים מסיכים את חסכונותיהם בפוקר נגד "הארי "גרבר"" (פיטר אוסטינוב, גנגסטר ותיק). הם מפסידים. הם חייבים לו 500 אלף ליש"ט תוך שבוע.

אז הם מחליטים לעשות שוד - לגנוב מקבוצת סוחרי סמים שגונבים מקבוצה אחרת. ובינתיים, גנגסטרים אחרים מנסים לגנוב את אותו כסף. ובכל זה - יש פסיכופאת שמרצה את הכסף, יש משטרה שמעקבת, ויש שני אקדחים אנטיקיים שמחליפים ידיים.

וריצ'י בנה את הסיפור הזה בצורה שכל קו עלילה מתחבר לאחר. כל סצינה היא חלק מתפזורה גדולה. ובסוף, הכל מתפוצץ בחדר אחד.

ההיסטוריה של ההפקה

וההיסטוריה של "לוק סטוק" מורכבת. גאי ריצ'י לא מצא תקציב להפקת הסרט. הוא ניסה למשוך מימון 7 שנים. בסוף, בעל בית-ספר רוקדים בשם "גרי לפיקייט" הציע לו 1 מיליון פאונד אם הוא יעשה את הסרט בלוקיישנים שלו. וריצ'י הסכים.

והקאסט - ג'ייסון סטיית'אם, ג'ייסון פלמינג, דקסטר פלצ'ר, ניק מורן - היו ארבעה אנשים שלא היו שחקנים מקצועיים. סטיית'אם היה צוללן אולימפי. פלמינג היה מנהל-מכירות. ריצ'י לקח אותם כי הוא לא יכל להרשות לעצמו שחקנים אמיתיים. וזה הקסם של הסרט - הקאסט נראה כמו פושעים אמיתיים בשל כך שהם לא היו שחקנים.

העריכה כסיפור

והדבר הכי חשוב ב"לוק סטוק" הוא העריכה. ריצ'י שוטף בין סיפורים בקצב מהיר, עם כתוביות שמופיעות, פריזים, מהירויות שונות, צבעים מבולבלים.

וזה לא טריק חינם. זה כלי שעוזר לסיפור להעבור בין דמויות בלי לתת לצופה לשכוח אף אחת מהן. ותקבלו את זה ממני - בלי העריכה הזאת, הסרט היה מתפרק. עם העריכה, הוא עובד כמו שעון.

הדמויות המשניות שגונבות את הסרט

וכאן הקסם של ריצ'י - הדמויות המשניות שלו לא פחות חשובות מהראשיות.

"דוג" (פרנק האריס), המאפיונר עם הקול העדין שעוסק בסחיטה. "רוורי" סם (רוני נג'נפ), הצעיר שאוהב לשרוף שדות מריחואנה. "בריקטופ" (אלן פורד), הבחור שלא ניתן לזלזל בו. כל אחד מהם מקבל זמן מסך, מקבל אישיות, ומשפיע על הסיפור.

וההקאלי של פורד כבריקטופ - שמופיע גם בסנאטש - הוא דמות שמכוונת חמש שניות לפני כל מילה. האיום של בריקטופ אינו פיזי. הוא בשתיקה. כל פעם שהוא נכנס לסצינה, אנחנו פוחדים.

אומנם תקציבי, אבל

אומנם הסרט תקציבי. תאורה לא מושלמת לעיתים, סטים מינימליים, אפקטים פשוטים. מי שרגיל לסרטים של היום עלול לראות את המגבלות.

ויש את הביקורת הסטנדרטית - שלגאי ריצ'י יש בעיה עם דמויות נשים. אין כמעט דמות נשית בסרט. אין רומן. חבל - הסרט יכל היה להיות עוד יותר עשיר עם דמות אישה.

הירושה

"לוק סטוק" הוא הסרט שהמציא את גאי ריצ'י. הוא הוכיח שאפשר לעשות סרט פשע בריטי בתקציב נמוך אם יש לך חזון ברור. הוא לימד דור שלם של בימאים בריטים שאפשר לעשות קולנוע מקורי.

ואחרי הקריירה שלו לקחה כיוון אחר - "מאדונה" של 2002 (אסון מסחרי), "שרלוק הולמס" של 2009 (הצלחה גדולה), "בן הור" של 2016, "אלאדין" של 2019 - אבל הוא לעולם לא חזר לטונים של 1998. חבל. "לוק סטוק" היה הסרט שיצר אותו, ובמובן מסוים, גם הסרט שאיבד אותו - כי הוליווד הציעה לו יותר ממה שהוא יכל לסרב. היחיד שעומד לידו הוא "סנאטש". 9/10 - יותר טהור מכל מה שריצ'י עשה אחר כך, חוץ מהמשך הקרוב שלו עצמו.