יש משהו כמעט פרימיטיבי במשיכה שלנו לדמות כמו המעניש. הוא עושה את מה שאנחנו לא יכולים ולא מוכנים לעשות - לוקח את החוק לידיים, שופט ומוציא לפועל בעצמו, לא ממתין לבית משפט שיחליט על מאסר בקטנה. בעולם שנראה לפעמים חסר כל צדק, קל מאוד להסתכל על פרנק קאסל ולהגיד: הנה, הבנאדם עושה את מה שצריך. שכל הכבוד לו.
אבל אף אחד - אף אחד - לא רוצה באמת להיות כמוהו.
לא רוצה לחיות את החיים שלו. לא רוצה לשאת את מה שהוא שואב. להיות אדם שנאכל מבפנים, רדוף הרס ושנאה, גר עם ה-PTSD שלו כמו עם שוכר סרבן שלא עוזב. אנחנו מעריצים אותו מהכורסה ולא מביאים אותו הביתה לארוחת ערב. וזה בדיוק מה שהופך אותו לדמות מעניינת - הוא לא פנטזיה, הוא מראה. מראה של מה שנראה כשצדק מאבד את המוסר שלו לגמרי.
ברנת'אל הוא המעניש. נקודה.
לאורך השנים ניסו שחקנים שונים לשחק את פרנק קאסל. לצורך הדיון הם לא קיימים. ג'ון ברנת'אל הוא הדמות הזו באותה מידה שיו ג'קמן היה וולברין - ברמה שבה קשה לדמיין מישהו אחר בכלל ניגש לתפקיד בלי שההשוואה לא תהרוג אותו בצעד הראשון.
מי שעוקב אחרי ברנת'אל יודע שזה לא מקרי. הבנאדם שקוע בעולם הזה ממש - ניהל פודקאסט שלם סביב תרבות לוחמים ורקע צבאי, ושיחק אחד מהתפקידים הטובים שלו דווקא בדמות שרחוקה מגיבור: שוטר מושחת בבולטימור ב-"We Own This City" של HBO, שגנב מפושעים במקום להצהיר על הכסף ועשה עוד פשעים בדרכו. אחד הדברים הטובים ביותר שנעשו בטלוויזיה בשנים האחרונות, ממליץ בחום.
כל זה רלוונטי כי ברנת'אל לא משחק פרנק קאסל - הוא חי אותו. בספציאל הזה הוא גם שותף לכתיבה ולהפקה לצד הבמאי ריינלדו מרקוס גרין, שניהם עבדו יחד קודם ב-"We Own This City" וב-"King Richard". ורמת ההבנה שלהם את הדמות קיימת בכל פריים.
למה בכלל הספציאל הזה?
שאלה לגיטימית. הספציאל הגיע - מניח - כדי להזכיר לנו שפרנק עדיין קיים, ולגשר בינו לבין הופעתו ב-"ספיידרמן: יום חדש" בקיץ. וזה מרגיש קצת מוזר, כי המעניש לא שייך לאוונג'רס ולא יהיה בהם אף פעם. אף אחד לא רוצה אותו שם - לא הגיבורים ולא הצופים.
הוא לא יקשיב לקפטן אמריקה, לא יקבל פקודות ממנהיגות מוסרית, לא ישחק במגרש כללים. גם בקומיקסים - בעיקר בגרסת גארת' אניס שהיא הבסיס לכל מה שנבנה כאן - הוא תמיד היה מחוץ לשרשרת הפיקוד. דמות נפרדת, חריגה, ללא יכולות על. פשוט האדם הכי מסוכן שקיים כשמדובר בהרג.
השאלה היא מה עושים עם אדם כזה ביקום שמנסה להיות גם משפחתי וגם רציני. הספציאל מנסה לענות על זה. לא לגמרי מצליח.
שתי מחציות, שתי חוויות שונות לגמרי
המחצית הראשונה - פרנק בקריסה מלאה. הוא נמצא בדירה בליטל סיציליה בניו יורק, מוקף בגזרי עיתון על הקיר, לא מסוגל לצאת. ברחוב שמתחת לחלון: כנופיות תוקפות אזרחים, מציתות ניידות משטרה, ובסצינת הפתיחה - זורקות כלב לפני משאית. לא בדיוק התחלה מעודנת. אבל זה מדויק לאיפה שהספציאל רוצה ללכת - עולם ללא כלל, ופרנק שמתפרק בתוכו.
ההזיות גולשות: אשתו, ילדיו, החברים שנפלו, קרן פייג'. הוא שותה ובולע כדורים. ומגיעים לסצינה שמדברים עליה - הסצינה בבית הקברות, שבה פרנק מתמוטט לחלוטין, בלי מוזיקה מנפחת, בלי חיתוך דרמטי.
ברנת'אל עושה שם עבודה שרוב שחקני אקשן לא מסוגלים לה - גבר מפורק לגמרי, בלי שריון, בלי אקדח, בלי שום דבר שמגן עליו. זו הסצינה הטובה ביותר בספציאל, ואחת הסצינות הטובות ביותר שעשו ל-MCU בשנים האחרונות.
קרטיס הויל (ג'ייסון ר. מור) חוזר גם כן - חברו הוותיק של פרנק מהסדרה הישנה, שמופיע כאן כהזייה שמייסרת יותר משהיא מנחמת. זה שימוש נכון בהיסטוריה של הדמות בלי לעצור את הקצב בשביל ספר עיון.
המחצית השנייה - מה שכולם באו לראות. מא גנוצ'י (ג'ודית לייט) מודיעה לפרנק שכל פושע בשכונה קיבל מחיר על ראשו, ומשם - אלימות שגורמת לרוב הסרטים מדורגי R להיראות נעימים. יריות, גרזנים, נפילות מגגות, שריפה.
ויש סצינת ריצת תחמושת שמזכירה ב-DNA שלה את The Raid ו-John Wick - פרנק נגמרת לו האקדח, מוצא נשק חדש, נגמר שוב, מוצא שוב - שנמשכת דקות ומצליחה לשמור על קצב. ברנת'אל ממש הצית את עצמו בלהבות בשביל אחת הסצינות. זה נראה. זה כואב לצפות בו. זה עובד.
ג'ודית לייט ב-10 דקות ששוות שעה
מא גנוצ'י היא דמות שבאה ישירות מהקומיקס של אניס, ומבחינה ויזואלית תמיד נראתה מוגזמת על הנייר - ראש של כנופיה בכיסא גלגלים. לייט הופכת אותה לדבר אחר לגמרי: קרה, מדויקת, ומצליחה בשתי סצינות לצייר אישה שאפשר להבין אפילו בזמן ששונאים אותה.
יש כאן גם רפלקציה שהספציאל רק נוגע בה ולא מפתח - אובדנה שלה כנגד האובדן שלו, אם שאיבדה את ילדיה כנגד לוחם שאיבד את משפחתו. אם היו נותנים לזה עוד מרחב, היה כאן משהו מעניין יותר. בחרו לא. חבל.
הפסקול - כשמטאל נעשה נכון
אני אוהב מטאל. ואני מאמין שמוזיקה כזו - כעס, זעם, עוצמה - יכולה לשרת נרטיב כמו שום דבר אחר, כשמשתמשים בה נכון. הנקודה המרכזית היא כשמשתמשים בה נכון. לא כרקע. לא בכל מקום. ברגעים מחושבים, שבהם היא עושה שינוי.
הספציאל נפתח עם "Mother" של Danzig - שיר קודר ואפל כמו חייו של פרנק, שמיד מנשב אוויר אחר לגמרי מהמוזיקה התזמורתית הסטנדרטית של מארוול. ואז, ברגע השיא של המחצית השנייה, מגיע "I Will Be Heard" של Hatebreed. לנידל דרופ מסוג זה יש השפעה שאי אפשר לשחזר עם מוזיקה ממוחשבת - הוא מרים את כל הסצינה עוד קומה, הופך אלימות לדקלמציה. מי שמכיר Hatebreed יבין מיד למה זה ישב שם כמו כפפה ביד.
מה עדיין מפריע
כמה דברים קטנים שאי אפשר להתעלם מהם. יש סצינת CGI אחת שנראית כה גרועה שחשבתי שטעיתי - לא טעיתי. אנשים אחרים מדברים עליה. בספציאל שהשקיע כל כך ביצירת פעלולים פרקטיים - ברנת'אל ממש בער - הרגע הזה בולט לרעה.
ואז הביקורת האחת שאי אפשר להתחמק ממנה: הספציאל לא מוסיף. מי שראה את דרדוויל הישן של נטפליקס ואת שתי עונות סדרת המעניש - ראה את כל זה כבר. את הטראומה, את ה-PTSD, את ההזיות, את המשפחה שלא מרפה. הספציאל מרענן ומצחצח, אבל לא פותח דלת חדשה. מי שלא ראה את הסדרות הישנות יקבל כאן מבוא מרוכז ומאגרף. מי שכן ראה - חוזר על שיעור שכבר עבר.
ואיפה זה נגמר
הסוף של הספציאל הוא גם הנקודה שלשמה הוא נבנה - פרנק יוצא לרחוב ביום, בחליפת הגולגולת, בגלוי. לא מסתתר יותר. זה המעניש החדש שיגיע לספיידרמן בקיץ. כמה שזה מוזר ביסודו - המעניש לצד ספיידרמן - זו גם בדיוק הסיבה שאני רוצה לראות איך מארוול מתמודדת עם זה. אם הם מניחים לברנת'אל להיות ברנת'אל, ולא מרככים אותו לפורמט PG-13, יש סיכוי למשהו מעניין.
ג'ון ברנת'אל הוא הסיבה שמישהו יושב ומדבר על הדמות הזו. הוא הסיבה שהספציאל הזה שווה את ה-48 הדקות שלו. ואני מקווה שנראה אותו שוב - בפרויקט גדול יותר, עם מרחב לנשום - לפני שמארוול תחליט שהמעניש מסוכן מדי לעולם שבנו.
ברנת'אל הוא פרנק קאסל. הספציאל הזה לא משנה את היקום, אבל מזכיר לנו למה הדמות הזו שווה את המקום שלה בו.