אני רוצה לשים את הקלפים על השולחן לפני שאנחנו מתחילים. הכרתי את השם Critical Role, אבל לא את הקבוצה עצמה. ולמען האמת? אני לא מוצא שום דבר מלהיב בלצפות באנשים אחרים משחקים מבוכים ודרקונים. אני חושב שזה משחק מדהים - כל הקוביות, ההטלות, הבניית עולמות, האינטראקציה בין השחקנים - אבל זה כיף לשחק, לא לצפות. לדעתי. בכל מקרה, הם התפרסמו ממש, ולאחר קמפיין קיקסטארטר שפשוט פרץ כל ציפייה והפך חלום לאנימציה - יצאה האגדה של ווקס מאכינה. ואני שמח שצפיתי בה.
הרקע: משחק שהפך לסדרה
מדובר בחבורה של שחקני קול שהעלו את עצמם משחקים מבוכים ודרקונים לאינטרנט. השידורים שלהם צברו המון תשומת לב וצפיות - כיאה לעולם המודרני שבו אנשים מעדיפים לצפות באנשים אחרים משחקים מאשר לשחק בעצמם. הקבוצה כוללת שחקני קול מקצועיים, ביניהם מת'יו מרסר, ליאם או'בריאן, לורה ביילי, טאליסין ג'אף, מאריש ריי, טראוויס וילינגהאם וסם ריגל. יחד הם בנו קמפיין שלם - עולם, דמויות, היסטוריה - ומיליוני אנשים ברחבי העולם נדבקו לשידורים.
בשנת 2019 הם השיקו קמפיין קיקסטארטר שמטרתו לממן פרק אנימציה אחד קצר של 22 דקות. היעד עמד על 750 אלף דולר - ונחצה תוך פחות משעה. בסוף הקמפיין, הם גייסו מעל 11 מיליון דולר. זה מספיק להגיד שהקהל רצה את זה. הכסף הספיק לעונה שלמה, ושיתוף פעולה עם Amazon Prime Video הוסיף עוד פרקים ועונה נוספת. השאר כבר היסטוריה.
מה הסדרה מציגה בפנינו
האגדה של ווקס מאכינה מציגה את קבוצת ההרפתקנים הנ"ל - ווקס מאכינה - שמורכבת מברברי, רנג'ר, גנב, כוהנת, אלכימיסט, דרואידית ולוחם. קבוצה סה"כ מאוזנת, לכל אחד יש את היתרונות והחסרונות שלו, אבל גם המון אופי. ומה שברור כבר מהפרק הראשון הוא שהסדרה לא נועדה לילדים. יש בה אלימות, מיניות, שפה צבעונית - וזה דבר טוב. הדבר האחרון שהייתי רוצה לראות הוא סדרה על מבוכים ודרקונים שמתייחסת רק לילדים כקהל יעד. יש קהל בוגר ענקי שמחכה לתוכן כזה, וזה ניכר בכך שקבוצות שמשחקות מדי שבוע הן תופעה נפוצה. לא צריך הקצנה כדי להציג משהו טוב - פשוט צריך לדבר לקהל כמו שהוא: בוגר.
עונה ראשונה - ברמות ההתחלה, וזה בדיוק הנקודה
אחד הדברים שאני הכי מעריך בעונה הראשונה הוא שאנחנו רואים את ווקס מאכינה עדיין בשלבים המוקדמים, ברמות ההתחלה, מנסים להתמודד עם איזה קמפיין קטן יחסית. וזה חשוב להבין. כל התחושה היא של קמפיין מבוכים ודרקונים אמיתי - אפשר להרגיש שיש הטלות שיצליחו ויש כאלה שלא, יש מקרים שהופכים מצחיקים כי דמות נכשלת בצורה מביכה ואז פתאום דמות אחרת מצילה הכל בהטלה מושלמת. אפשר להרגיש את הקוביות. את החיבור לעולם. ולראות אותם צוברים ניסיון ועולים רמות - זה ממש מגניב.
הנרטיב המרכזי של העונה מתמקד בווייטסטון - עיר שנמצאת תחת שלטון אכזרי של לורד ולידי ברייארווד, צמד רוצח-נשמות שסוחב עמו קשר כואב ואישי עם אחד מחברי הקבוצה. מבלי לקלקל יותר מדי: יש כאן נקמה, עבר שחור, ורצון שגובל בחשיכה.
ועכשיו הזדמנות לדבר על פרסי - האלכימיסט של הקבוצה, ואחת הדמויות הכי מרעננות שראיתי בסדרת פנטזיה. הוא בונה נשקים כמו אקדחים ורובים - דברים שהם ברורים מאליהם בעולם של היום, אבל בעולם הפנטזיה של הסדרה הוא נחשב לאדם שמייצר דברים שאף אחד לא מכיר. ולא מבין. ולא יודע אם לפחד מהם. כל המחשבה מאחורי הדמות הזאת - שבונה מה שאין, שיודעת מה שאחרים לא יודעים - היא ממש מרעננת. אני לא יודע עד כמה אפשר למצוא בספרי מבוכים ודרקונים מידע על נשק כמו רובה צלפים, אבל זה בדיוק מה שעושה אותו מיוחד.
ההומור גס ואמיתי, אבל גם הרגשנות אמיתית. זה שילוב שקשה לבצע, ורוב הסדרות נכשלות בו. ווקס מאכינה מצליחה.
עונה שנייה - הקפיצה לקמפיין הגדול
בעונה השנייה אנחנו כבר נכנסים לקמפיין הגדול. ברור לנו את סדר הגודל, ברור לנו הכובד שמונח על הכף. הקבוצה כבר מכירה יותר את העולם ומוכנה לקבל אתגרים חדשים. וגם אנחנו - מוכנים לראות אותה עושה את הקפיצה לשלב הבא. היא מחפשת חפצים מיוחדים, נלחמת בבוסים ברמות גבוהות יותר, ומתמודדת עם איומים שפשוט לא הייתה מוכנה להם בעונה הראשונה.
הכל מתחיל בצורה מטלטלת: ארבעה דרקונים עתיקים - שמכנים את עצמם הקונקלב הכרומטי - יורדים על עיר אמון ושורפים אותה לאפר. ווקס מאכינה, שסיימה בגאווה את העונה הראשונה, מגלה שמול כוח כזה היא פשוט קטנה.
המשימה החדשה: לאסוף את Vestiges of Divergence - או בעברית שתתאים לעולם, נשקי הסטייה - נשקים קסומים עתיקים שיצרו האלים עצמם, ורק הם יכולים לפגוע בדרקונים. זה מוביל את הקבוצה לאזורים חדשים, לעולמות רחוקים, ולמפגשים שמרחיבים את מפת אקסנדריה בצורה משמעותית.
אחת הנקודות החזקות של העונה הזו היא פיתוח הדמויות הרחב יותר. בעוד שהעונה הראשונה הייתה בעיקרה הסיפור של פרסי, כאן כל אחד מהחברים מקבל את שלו:
ווקס וווקס'נדרה - התאומים - מגלים פרטים כואבים על עברם ועל אביהם הביולוגי. גרוג הברברי מוכיח שמאחורי הגוף הענקי מסתתרת נשמה עדינה ומפתיעה. סקאנלן הבארד הפרוע מתחיל לשאול שאלות שלא הרשה לעצמו לשאול לפני כן - מה הותיר מאחוריו, למי הוא חייב משהו. וקייליס'אי, הדרואידית של הקבוצה, ממשיכה להוכיח שהיא כוח שלא כדאי להמעיט בו - גם אם הדרואידים האלה שמחוברים לאלמנטים של הטבע הם לאו דווקא הדרואידים האהובים עליי. אני יותר אוהב דרואיד שמחובר לחיות, שהחיות הן חבריו והוא יכול לדבר איתן - אבל זו החלטה שלהם ואני בסדר עם זה.
אני חייב להגיד שלטעמי בעונה השנייה הרגשתי את הקפיצה באיכות הכי חזק מכל הסדרה. הרגשתי שהם באמת בקמפיין חדש, שהיכולות של הדמויות צמחו, שהסכנה אמיתית. ההבדל בין מה שהקבוצה יכלה להתמודד בתחילת העונה הראשונה לבין מה שהיא עושה כאן - זה ממש ניכר, ומרגיש כמו עליית רמה אמיתית.
עונה שלישית - שיא שבא עם כמה סימני שאלה
העונה השלישית ממשיכה ישירות מהיכן שהשנייה נעצרה. שניים מחמישה דרקוני הקונקלב כבר הובסו. נותרו שלושה, ובראשם תורדאק - הדרקון האדום בעל הקול המאיים של המנוח לאנס רדיק ז"ל, שהצליח לתת לדמות נוכחות עצומה. ולתוך כל זה נכנסת ריישאן - דרקונה שתוארה כסוכן כפול, שמציעה לווקס מאכינה ברית כדי להפיל את תורדאק. האם אפשר לסמוך עליה? ברור שלא. אבל האם יש ברירה?
העונה מציגה אזורים חדשים, בהם העיר אנק'האראל שמרחיבה שוב את העולם, ומחזירה לנו את אנה ריפלי - יריבה ישנה של פרסי - עם טוויסט שמשנה את כל הסצנות שלה. הרומנסות שהתבשלו לאורך שתי עונות פורצות סוף סוף: פרסי ווקס'נדרה, ווקס וקייליס'אי - שני זוגות שמרגישים טבעיים ומובנים, אבל גם כואבים בדרכים שונות.
סקאנלן ובתו קיילי גונבים לא מעט רגעים רגשיים בעונה הזו. לצפות בבארד הפרוע, שכל חייו הוא הבדיחה של כולם, מנסה בנואשות לשקם קשר שהוא עצמו הרס - זה מביך ומרגש בו-זמנית. כשרק קולה של קיילי מצליח להחזיר אותו מסף המוות, מי שלא מרגיש בזה משהו לא צפה כמו שצריך.
אבל כאן אני חייב לדבר על הדבר שמטריד אותי בעונה הזו - ובסדרה בכלל - והוא שריון התפקיד הראשי. תראו, להרוג דמות ראשית זה קשה, גם במבוכים ודרקונים האמיתיים. השחקן-מנחה לפעמים מוריד את הרמה קצת כדי לאפשר לקבוצה לצאת מצרות, כי לא כיף להיכשל כישלון טוטלי. אבל בחיים האמיתיים - ובסיפורים הטובים ביותר - אתה צריך להיכשל. אנשים שאתה מכיר מתים. לכל פעולה יש מחיר. לא הכל נגמר כמו שרצית.
כי בסוף תמיד יקרה משהו שיוציא את הדמות הראשית מהסכנה, כי היא ראשית מדי. זה אחד הדברים שגרמו לי לחשוב שמשחקי הכס הייתה כתיבה מעולה - הם פשוט נתנו לנו טוויסטים שהראו שגם הרעים מנצחים לפעמים. וכשזה קורה, אתה יושב כמו אבן מול המסך כי הופר כלל שחשבת שהוא בלתי-ניתן לשבירה.
מבחינה טכנית, העונה השלישית כוללת גם שיפור ניכר בשילוב האנימציה. הדרקונים ויצורים גדולים אחרים מיוצגים בגרפיקה תלת-ממדית שלא תמיד הסתנכרנה עם האנימציה הידנית בעונות הקודמות - אבל כאן הפער הצטמצם משמעותית, והקרבות מרגישים כחלק מאותו עולם חזותי.
למה בכל זאת כדאי לצפות?
האגדה של ווקס מאכינה היא ללא ספק סדרת מבוכים ודרקונים מצוירת שבאמת מצליחה להעביר את הרגשת המשחק. היא לא רק נאמנה לחומר המקורי - היא מצליחה לגרום לצופה להרגיש את הקוביות, את עליית הרמות, את ההצלחות הבלתי-צפויות והכישלונות שמשנים הכל. זה לא דבר פשוט לעשות.
הדמויות הן הסיבה הכי טובה לצפות. כל אחת מהן התחילה כסטטיסטיקה בדף דמות של מבוכים ודרקונים, ולאורך שלוש עונות הפכו לאנשים אמיתיים עם עבר, כאב, שמחה ואהבה. שחקני הקול - שגם שיחקו אותן בפועל לאורך שנים - נותנים לכל דמות עומק שאי-אפשר לחקות. כשליאם או'בריאן מדבר כ-ווקס, זה לא דיבוב. זה אדם שיצר את הדמות הזו, שיודע כל פינה בנשמה שלה.
אני אישית נהנה מהסדרה. אני לא מחכה לה בקוצר רוח או מפסיק הכל בשביל לצפות, אבל אני נהנה מאוד לצפות בה בזמן שאני עובד - היא מגניבה, כיפית, ויש בה מספיק עומק שגורם לך לרצות לדעת מה יקרה הלאה.
כמה נתוני יסוד למי שרוצה לצאת לדרך
- איפה לצפות: Amazon Prime Video
- מספר עונות: 3, סך הכל כ-36 פרקים
- דירוג: 18+, עם אלימות, שפה ותוכן בוגר
- מתאים לאוהבי: מבוכים ודרקונים, אנימציה בוגרת, פנטזיה, דרמת דמויות
מה הלאה?
Critical Role הכריזו שיש חומר מקורי נוסף שעוד לא עובד לסדרה, ויש גם פרויקט אנימציה נפרד לקמפיין השני שלהם - The Mighty Nein - שנמצא בפיתוח. עד אז, שלוש העונות הקיימות מהוות יצירה שלמה ושווה.
אבל אם שמעתם אותי עד כאן - קחו את זה כהמלצה אחת: תצפו. ובעונה הבאה, בתקווה, הכותבים יבינו שגם דמויות ראשיות צריכות לפעמים למות.