הפשיטה: קרבות מגע שלא ראיתם כמוהם

האקשן האינדונזי שמשנה הכל

גארת' אוונס הוא בימאי וולשי שגר באינדונזיה ועשה סרט אקשן ב-1.1 מיליון דולר שהפך לאחד מסרטי האקשן הכי משפיעים של 2010s. "הראיד" הוא לא רק סרט טוב - הוא כתב מחדש את הז'אנר. בלי "הראיד" אין "ג'ון וויק" של 2014 שלקח את הקצב והכוריאוגרפיה של אוונס. אין הסצינה הפותחת של עונה 1 פרק 2 של "דרדוויל" של נטפליקס. אין הסצינה במסדרון של "אקסטרקשן". כל סצינת לחימה במסדרון שיצאה מהוליווד מאז 2012 חייבת משהו לסרט הזה.

גארת' אוונס ביים את הסרט עם תקציב של 1.1 מיליון דולר. הוא הוציא 9.1 מיליון דולר. והוא הוכיח שאפשר לעשות אקשן ברמת הוליווד בעולם הקטן ביותר.

הקרב כמסע

הסיפור פשוט. קבוצת SWAT אינדונזית מקבלת משימה לעצור ראש פשע שגר ב-15 הקומות העליונות של בניין במגדל בג'קרטה. הם נכנסים. התוכנית קורסת. וכל הסרט הוא הקבוצה הזאת מנסה לצאת.

והקסם של הסרט הוא שכל הסרט הוא קרב. משעה אחת ועשרים דקות של מסך - 70 דקות הן קרב. ואין אפילו דקה אחת שמרגיעה.

אוונס הוא בימאי וולשי שגילה את אומנות הלחימה האינדונזית פנצ'ק סילאט ב-2007. הוא נסע לאינדונזיה כדי לעשות סרט תיעודי על הלחימה הזאת, ובמקום זה החליט לעשות סרט עלילה. הראיד היה הסרט הראשון שלו עם איקו אוויס.

איקו אוויס בתור הגיבור

איקו אוויס כראמה הוא לוחם פנצק' סילאט אינדונזי - אומנות לחימה מסורתית. הוא לא היה שחקן הוליוודי. הוא היה לוחם אמיתי. ואת זה אתם רואים על המסך.

והקסם של הקרבות הוא שהם פיזיים אמיתיים. אין CGI. אין דאבלים. כל מהלך אמיתי. והסצינה שבה ראמה נלחם נגד 4 גנגסטרים בתוך מסדרון צר - רגע של קולנוע אקשן גדול. המסדרון בעצם הוא קצר מדי לקרב כזה, מה שמאלץ את הלוחמים להשתמש בקירות, ברצפה, ובכל מה שזמין. כתיב לחימה כזה לא נראה בקולנוע אמריקאי.

הקצב שאף סרט לא מתחרה

והקצב של "הראיד" הוא בלתי ניתן לעקיפה. הסרט מתחיל באקשן ולא עוצר. כל קומה היא קרב חדש. כל סצינה היא הגברה של הקודמת. ואת הסצינה הסופית - מאדדוג נגד ראמה ואחיו - 15 דקות של קרב מתמשך.

והקרב של מאדדוג - של ייאן רוהיאן - הוא הקרב הכי טוב של הסרט. רוהיאן הוא לוחם פנצ'ק סילאט אמיתי, וכשהוא נלחם נגד שני גיבורים, אתם רואים אדם שלא רק יודע מה הוא עושה, הוא נהנה מזה.

הפסקול של מייק שינודה

והפסקול - של מייק שינודה מ"לינקין פארק" ו"ג'וזף טראפינזה" - הוסיף לסרט מימד שלא היה קיים בסרטי אקשן אסיאתיים. הוא משלב מוזיקה אלקטרונית עם תופים אינדונזיים מסורתיים. והקסם של הפסקול הוא שהוא לא מנסה לעלות על האקשן. הוא רק מלווה אותו.

ולגרסה האמריקאית של הסרט - שיצאה ב-2012 עם הפצה של Sony - שינודה כתב פסקול חדש. הגרסה האינדונזית המקורית של 2011 הייתה עם פסקול אחר. המעריצים מתווכחים מי טוב יותר. אני אישית מעדיף את הגרסה האמריקאית.

ההמשך שעלה על המקור

ויש את "הראיד 2" של 2014 - הסרט שעלה על הראשון. הוא יותר ארוך, יותר אפי, יותר בעל היקף. שני הסרטים יחד הם אחד הסיפורים הקולנועיים הכי טובים של 2010s. ואוונס תכנן ליל עוד סרט - "הראיד 3" - אבל הוא ביטל אותו. חבל.

אומנם פשוט בעלילה, אבל

אומנם הסיפור פשוט. אין רבדים פסיכולוגיים. אין דמויות מורכבות. רק לחימה. חבל למי שמחפש סרט עם עומק.

ויש את הביקורת שהסרט אכזרי. הסצינות של אלימות גרפיות. לא לכל אחד. אנשים שלא אוהבים אלימות פיזית לא יסכימו לסרט הזה.

ויש את הביקורת שהקאסט קטן. מלבד ראמה ומאדדוג, רוב הדמויות הן רק שמות. חבל - היה מקום לפתח את חברי הצוות שלו.

ההשפעה על הוליווד

וההשפעה של "הראיד" על הוליווד הייתה משמעותית. "ג'ון וויק" של 2014 - שהושק שנתיים אחר כך - לקח רבות מהקצב והכוריאוגרפיה של הראיד. ו"דרדוויל" של נטפליקס מ-2015 - הסצינה הפותחת של פרק 2 בעונה 1, מסדרון של דרדוויל נגד גנגסטרים - היא מחווה ישירה לראיד.

הציון

"הראיד" הוא הסרט שמראה איך לעשות אקשן ב-1.1 מיליון דולר. הוא לא חכם. אבל הוא חי, פיזי, ואמיתי. וזה נדיר בעידן של היום שבו כל סצינת אקשן הוליוודית עוברת דרך CGI ודאבלים. 7.5 מתוך 10. לא הסרט הכי משוכלל ולא הסרט הכי עמוק - אבל הסרט שפתח דלת לדור שלם של מעריצי קולנוע אסיאתי. ההמשך של 2014 - "הראיד 2" - יותר אפי, יותר ארוך, ויותר טוב מהמקור. שני הסרטים יחד הם אחד הסיפורים הקולנועיים הכי טובים של 2010s. אוונס תכנן עוד סרט - "הראיד 3" - אבל ביטל אותו. חבל. מה שלא נמחק - המבחן המיידי לכל סרט פעולה אמריקאי שיצא מאז: האם הוא עומד מול הראיד? רובם לא.