קיאנו ריבס, כלבלב, ואקשן שלא מסכים לעצור

הסרט שהציל את ז'אנר האקשן

ב-2014 ז'אנר האקשן ההוליוודי היה גוסס. שייקי-קאם, חיתוכים כל רבע שנייה, גיבורים שמתפלספים יותר ממה שהם נלחמים, הכול בנוי על CGI. ואז הגיע סרט קטן עם תקציב של 20 מיליון דולר ופעלולן ותיק שמעולם לא ביים, ועשה משהו פשוט: הוא צילם את הקרבות בצורה שאפשר לראות אותם.

זה הקריקטורה של מה שעשה ג'ון וויק, אבל זו גם האמת. הסרט הזה לא המציא את האקדמיה - הוא רק הזכיר להוליווד שאפשר לסמוך על הצופה.

צ'אד סטהלסקי, פעלולן ותיק שעבד עם ריבס בעבר על המטריקס, ביים את הסרט בצורה שהוליווד שכחה - בלי שייקי-קאם, בלי חיתוכים מהירים, בלי לבלבל את הצופה. הוא צילם את האקשן בלהט - המצלמה תוכננה כך שתראו את הכוריאוגרפיה המלאה.

ריבס שהוא ג'ון וויק

קיאנו ריבס בגיל 50 משחק את ג'ון וויק כמו שאף שחקן אחר לא יכול. הוא לא מנסה להיות צעיר. הוא לא מנסה להיות מגניב. הוא משחק את הדמות בצורה ששוללת את הקלישאה של הגיבור-הריגי - הוא לא מתחנן, לא מציע משא ומתן, לא מאמין בעולם של החוק.

והקסם של הביצוע: ריבס לא משחק כעס. הוא משחק כאב. ג'ון וויק לא רוצה לחזור לעולם הפשע. הוא רק נאלץ. וכל פעם שהוא יורה במישהו, אתם רואים בעיניים שלו שהוא היה מעדיף לחזור הביתה לכלב שלו - שמת.

הסצינה שבה הוא חופר את הקבר של הכלב, מוציא את הכלים שלו, ומתכונן לרצח - דקה אחת בלי דיאלוג שמסכמת את הסרט כולו.

הכלב שהפך לאייקון

אי אפשר לדבר על ג'ון וויק בלי לדבר על הכלב. הסצינה שבה אישתו של ג'ון מתה והוא מקבל מאיירק את הכלב הקטן - דייזי - בתור מתנת פרידה, היא דקה של קולנוע מושלם. אישתו, שהבינה שהיא הולכת למות, ביקשה ממישהו לתת לג'ון משהו לאהוב אחריה.

וכשהבריונים של תיאסיף הורגים את דייזי - הסצינה הזאת היא הצדקה לכל סרט הסרט שאחריה. מי שראה את ג'ון וויק חי את הרגע הזה. כלב קטן וחמוד שנהרג בשל כך שאחד הילדים של מאפיונר רוסי רצה את המכונית של ג'ון.

וזה בדיוק החוכמה של הסרט - הוא נותן לג'ון מוטיבציה שאף אדם לא יכול לחלוק עליה. מי שאוהב כלבים יודע שהוא היה הולך באותו דרך.

העולם של ההיגגלים והמלון קונטיננטל

הסרט בנה משהו שאף סרט אקשן לא בנה לפניו - עולם נסתר עם חוקים משלו. המלון קונטיננטל - בית מקלט לרוצחים שכירים שאין להם רשות להרוג בתוכו. המטבעות הזהב של ה-"מלכה". המנהל שאומר "לג'ון אנחנו לא רואים".

העולם הזה נבנה בעדינות. אתם לא מקבלים הרצאה. הסרט פשוט מציג אותו, ואתם מבינים את הכללים מאופן ההתנהגות של הדמויות. "הכללים, יוונין. גם אתה." מי שמכיר את הסרט מבין כמה זה נדיר בקולנוע מודרני שאומר לכם מי הם בלי להסביר לכם.

הכוריאוגרפיה - 'גאן-פו'

'גאן-פו' הוא המונח שסטהלסקי המציא לתיאור סגנון הקרב של ג'ון וויק. שילוב של אקדחים ולחימה צמודה. ג'ון לא רק יורה מרחוק. הוא נכנס למצב צמוד, יורה, חוטף, מטעין, ומשתמש באויב הבא כמטרה.

וסטהלסקי מצלם את הכוריאוגרפיה הזאת בלי חיתוכים. אגיד לכם משהו - מי שגדל על סרטי אקשן של אמצע שנות ה-2000 (אני) - הסרט הזה הרגיש כמו שחרור. סוף סוף בימאי שמכבד את הצופה ומראה לו מה קורה.

אומנם פשטני, אבל

אומנם העלילה פשוטה - גנגסטר רוסי הורג כלב, ג'ון נוקם. זה הסיפור. זה הכול. ואין שום ניסיון לסבך אותו. חבל שאין לדמות של ג'ון יותר עומק רגשי בחלק הראשון - אנחנו רואים את הזעם, אבל לא תמיד את האכזבה.

גם הנבל - מיכאל ניקוויסט כויסראי - לא מקבל מספיק זמן מסך. הוא מקבל סצינה של פחד מג'ון, ועוד סצינה של מנסה לחתום על שלום, ואז הוא מת. חבל - היה אפשר לתת לו עוד עומק.

הירושה

ג'ון וויק הוא הסרט שהציל את ז'אנר האקשן. הוא הוכיח שאפשר לעשות סרט פעולה בלי שייקי-קאם, בלי תסריט מסובך, בלי גורילה ב-CGI. רק עם בימאי שמבין את הז'אנר ושחקן שמבין את הדמות.

הסדרה שיצאה ממנו

ו"ג'ון וויק" של 2014 יצר זכיון של 4 סרטים, סדרת ספין-אוף ("בלרינה" של 2024), וסדרת טלוויזיה ("דמשק" שמתוכננת ל-2025). ההצלחה הזאת הראתה ש-אפשר לעשות סרטי אקשן רציניים בעידן של MCU.

וסטהלסקי וריבס המשיכו לעבוד יחד - "ג'ון וויק 2" של 2017, "ג'ון וויק 3" של 2019, ו"ג'ון וויק 4" של 2023. כל סרט יותר אקסטרים מהקודם. אבל הראשון - הסרט הקטן עם התקציב המוגבל - הוא עדיין הטוב ביותר.

תסתכלו על "אטומיק בלונד", "אקסטרקשן", "נובודי", "המכונאי" - כל סרט אקשן רציני שיצא אחרי 2014 חייב משהו לג'ון וויק. המקור ניצח את החיקויים בכך שהוא נשאר ממוקד. אין מנדט פוליטי, אין מסר חברתי, אין תפנית עלילתית מטופשת בדקה ה-90. רק אדם, כלב, ונקמה. 9.5/10 - וזה אפילו לא הסרט הכי טוב בסדרה. (זה השני.)