קשה לי לכתוב על Ruins. לא בשל איכותו - אלא בשל זה שכל ניסיון לתאר אותו מרגיש כמו לבגוד בו, כי הוא לא קומיקס שאתה ממליץ עליו לחבר. הוא קומיקס שאתה מזהיר ממנו.
אישית, הגעתי אליו במסגרת חיפוש אחר קומיקס אפלים של מארוול שאינם של המעניש. גם למעניש יש סיפורים אכזריים מאוד, אבל יש שם מסגרת ברורה: גיבור פועל, פושעים נענשים, יש איזושהי הצדקה ולו רעועה לאלימות שעל הדף. ב-Ruins אין את זה. אין גיבור. אין הצדקה. יש רק עולם. עולם שכולו רע.
הרקע
ב-1994 פרסמו קורט ביוסיק ואלכס רוס את Marvels - מיני-סדרה של ארבעה גיליונות, מצוירים בצבעי שמן, על תולדות עולם המארוול דרך עיניו של פיל שלדון, צלם עיתונות פשוט שצופה בעידן הגיבורים נולד מסביבו. זה היה מכתב אהבה לכל המיתולוגיה. רגעים מונומנטליים, גיבורים שנראים כמו אלים.
שנה אחר כך וורן אליס לקח את אותו רעיון בדיוק, את אותו פיל שלדון, את אותו פורמט יוקרתי - ושאל את עצמו שאלה אחת: מה אם הכל היה משתבש?
זה Ruins. סדרה בת שני גיליונות בלבד, 60 עמודים יחד. כדור ארץ אלטרנטיבי שזכה לקוד 9591 במולטיברס של מארוול. אותו עולם, אבל בו כל ניסוי שהיה אמור ליצור גיבור יצר אסון. כל קרינה שהעניקה כוח גרמה סרטן. כל עקיצה רדיואקטיבית הרגה ילד.
העולם
פיל שלדון, גוסס בעצמו, יוצא למסע אחרון לרוחב אמריקה. הוא מנסה לאסוף עדויות בכדי להבין איך עולם שאמור היה להיות מלא בפלאים הפך לעולם של זוועות.
ברוס באנר לא הופך להאלק - הוא מת מגידולים סרטניים שצומחים מתוכו אחרי חשיפה לקרינת גמא, מתפורר באיטיות בבית חולים. פיטר פרקר, נעקץ בידי עכביש רדיואקטיבי, לא מקבל כוחות אלא נגיף ביולוגי קטלני, ומת בתא בידוד. הסיבה למחלתו של פיל מתגלה רק בסוף הסדרה, ואני לא ארחיב כאן בכדי לא להרוס - אגיד רק שהיא קשורה ללחיצת יד אחת, שנים קודם לכן, עם אותו צלם צעיר.
הנשיא של ארצות הברית הוא צ'ארלס זאוויר - הנשיא X. הוא משתמש בטלפתיה בכדי לדכא הפגנות, ומחזיק בית סוהר ענקי בטקסס שבו הוא כולא ומעוות מוטנטים פיזית "לטובתם האישית". הנוקמים בעולם הזה הם תא התנגדות מחתרתי בראשות טוני סטארק. הם נבגדים על ידי וונדה מקסימוף, ומחוסלים בתקיפת טילים. כולם.
ואז יש את פלישת הקרי. הצי החייזרי נכשל לא בשל גבורה אנושית, אלא בשל זה שגופתו של סילבר סרפר משבשת את החיישנים שלהם. כדור הארץ משחרר את כל הארסנל הגרעיני שלו לחלל. רוב האנושות מתה בקרינה החוזרת. שבויי הקרי גוססים מסרטן במחנות מעצר.
זה לא ניצחון. זה רגע שבו ברור שהאנושות, גם כשהיא "מנצחת", רק מצליחה להרוג בצורה יעילה יותר.
הציור
תרזה ניילסן וקליף ניילסן ציירו את רוב הקומיקס בצבעי שמן ריאליסטיים. את 17 העמודים האחרונים של הגיליון השני צייר כריס מולר, בגישה דומה. וזה מה שמחמיר את הכל.
ב-Marvels של אלכס רוס, הסגנון הזה גרם לגיבורים להיראות מונומנטליים, אגדיים. כאן הוא גורם לכאב להיראות אמיתי. לעור שמתפורר להיראות כמו עור שמתפורר. לדם להיראות כמו דם.
יש פאנל אחד שאני לא מצליח להוציא מהראש - של שבויי הקרי במחנה המעצר. רק פנים. עיניים. אנשים שגוססים לאט.
מה זה רוצה ממני?
אחרי שני הגיליונות נשארתי עם שאלה אחת: מה Ruins רוצה ממני?
יש קומיקסים אפלים שיש להם נקודה. The Boys של גארת' אניס, שיצא יותר מעשור אחרי Ruins, נראה דומה במבט ראשון - גיבורי-על מתועבים, חברה רקובה. אבל אצל אניס יש דמויות שאתה עוקב אחריהן, יש מסע, יש מטרה גם אם היא צינית. אצל אליס אין את זה.
זה לא עלילה. זה שקופית אחרי שקופית של "הנה דמות שאהבת. עכשיו תראה איך היא מתה". זה חוזר ונשנה לאורך 60 העמודים, עד שאתה כל כך מורדם רגשית שהזוועה הבאה כבר לא מזיזה לך.
מצד שני - יש ב-Ruins משהו שכן עובד. כל דמות שאליס נוגע בה פותחת שאלה. דונלד בלייק חושב שהוא ערוץ של ת'ור - הוא צודק או רק מטורף? מה הרג את גלקטוס? איך נראית המפה הפוליטית של אמריקה תחת הנשיא X? אתה קורא את Ruins לא בכדי לקבל תשובות, אלא בכדי להציץ דרך פיל שלדון לעולם הזה ולשאול שאלות. כמו ביקור ביקום הזומבים של מארוול - לפעמים השאלה מעניינת יותר מהתשובה.
זה לא הופך אותו לקומיקס טוב. אבל זה הופך אותו למשהו שלא רק מבקש להיות זוועה לשם זוועה.
למה זה לא יקבל עיבוד לעולם
אני בספק רב אם אי פעם נשמע על Ruins מקבל עיבוד כלשהו. לא מדובר באפל הטרנדי, לא משהו שאפשר לעטוף ולמכור כסאטירה חברתית חכמה. זה קומיקס שבו הדמויות שאתה אוהב מתות בייסורים, אחת אחרי השנייה, בלי גאולה ובלי טעם.
מארוול היום בונה אימפריה על נוסטלגיה. Ruins הוא נוסטלגיה הפוכה - הוא לוקח את הילד הפנימי שלך ומראה לו איך כל גיבור שאהבת היה יכול למות בצורה איומה.
זה כבד מדי. אכזרי מדי. אין דרך להפוך את זה לסחורה.
סוף
Ruins הוא לא קומיקס שאני אוהב. אבל הוא קומיקס שאני זוכר.
הקריאה על אחריותכם בלבד.