חוקי ההישרדות של זומבילנד - וגם שלנו

זומבים אמריקאיים עם הומור

ז'אנר הזומבים בנוי על משפט אחד - "הם באים." דני בויל בנה אותו מחדש על "הם רצים". אדגר רייט בנה אותו מחדש על "הם מצחיקים". רובן פליישר ב-2009 לקח את שני הרעיונות והפך אותם לדבר חדש - קומדיית זומבים אמריקאית. מה שהבריטים עשו ב-"שון של המתים" של 2004, פליישר ניסה לעשות בגרסה אמריקאית, גסה יותר, ועם יותר טוונקיס.

והוא הצליח. "זומביילנד" של 2009 הצטרף לרנסאנס הזומבים שכלל את "28 ימים אחרי" של 2002 ואת "שון של המתים" של 2004 - אבל לקח כיוון משלו. זה לא קומדיה אקדמית כמו של רייט. זה לא אימה כמו של בויל. זה רוד-מובי בעולם זומבים, וזה עובד. פליישר ביים את הסרט הראשון שלו בתקציב נמוך יחסית, והפך אותו להצלחה מפתיעה בקופות.

התסריט נכתב על ידי ריט ריס ופול וונק - שניים שאחר כך כתבו "דדפול" של 2016. הם רצו לעשות סדרת טלוויזיה. ה-Pilot שלהם נדחה. אז הם הפכו אותו לסרט קולנועי. והקסם הוא שזה היה הצעד הנכון.

ג'סי אייזנברג בתפקיד שמגדיר אותו

ג'סי אייזנברג כקולומבוס הוא בחור צעיר שעבד את כל החיים שלו לפני הזומבים. עכשיו, אחרי שהזומבים השתלטו על אמריקה, הוא חי לפי "כללי קולומבוס" - "כלל #1: קרדיו. כלל #2: כפול הירייה. כלל #3: היזהרי משירותים."

והקסם של אייזנברג הוא שהוא לא משחק גיבור. הוא משחק חנון. הוא פוחד מנשים יותר ממה שהוא פוחד מזומבים. והסיפור עליו הוא לא איך הוא מציל את העולם - הוא איך הוא לומד לחיות.

ואייזנברג ב-2009 היה לא ידוע. "זומביילנד" היה הסרט שיצר אותו. שנתיים אחר כך הוא קיבל מועמדות לאוסקר על "הרשת החברתית" של 2010. והבחירה לעשות סרט קומדיית זומבים לפני שהוא הפך לכוכב הייתה הימור שעבד.

וודי הארלסון בתור טאלהאסי

וודי הארלסון כטאלהאסי הוא הניגוד של אייזנברג. הוא קאובוי דרומי, אוהב אלימות, אוכל זומבים על בוקר. והקסם של הארלסון הוא שהוא נהנה. הוא משחק את הדמות עם הומור עצמי. הוא יודע שטאלהאסי הוא קלישאה. וזה חלק מהבדיחה.

והמונולוג שלו על "טוונקיס" - העוגיות הצהובות שהוא מחפש בכל הסרט - רגע של קומדיה גדולה. הארלסון מצליח להפוך את החיפוש אחרי עוגייה לסיפור של מסע אישי. "מי לא רוצה טוונקי בעולם של זומבים? אני רוצה טוונקי. אני זקוק לטוונקי." והקסם הוא שהסיבה שהוא מחפש טוונקיס מתגלית בסיום הסרט - זו הייתה האהובה של הבן שמת שלו. ופתאום ההומור הופך לדרמה.

והארלסון בכלל היה השחקן הוותיק של הסרט. הוא היה ב"שותפים" של 2007 ו"לחיות" של 1996. הוא הביא לסרט הצעיר מקצועיות שאיזנברג עוד לא היה לו.

הקאמיאו של ביל מאריי

והדבר הכי טוב בסרט הוא הקאמיאו של ביל מאריי כעצמו. מאריי מופיע ב-15 דקות. הוא מחופש לזומבי כדי לחיות בשקט. והסצינה שבה הוא נורה בטעות על ידי קולומבוס - "מה שאני מתחרט עליו הכי הרבה? "גארפילד", אולי" - רגע של קומדיה גדולה.

ומאריי כעצמו הופך לאחד מהקאמיאו הכי טובים של 2000s. הוא מצליח להיות ביל מאריי האמיתי - שאוהב גולף, שהוא מסתורי, שהוא קצת ציני. והעובדה שהוא מסכים לעשות את הסצינה הזאת היא כבוד לפליישר.

והסיפור מאחורי הקאמיאו הוא: פליישר קרא למאריי במכתב אישי, מבקש את עזרתו. מאריי לא ענה. ואז הוא הופיע בעצמו על הסט בלי הודעה מוקדמת. והם צילמו את הסצינה ביום אחד.

אמה סטון בתחילת הקריירה

אמה סטון כוויצ'יטה הייתה בתחילת הקריירה שלה. היא הופיעה ב"סופר באד" של 2007 ו"דרך מצגדה" של 2008. "זומביילנד" היה הסרט שאיפשר לה להיות שחקנית רומנטית. היא ואייזנברג יצרו כימיה שעבדה.

ואביגיל ברסלין כליטל רוק הייתה שחקנית ילדים מ"מיס סאנשיין הקטנה" של 2006. היא הביאה את התמימות לסרט.

הקאנון של הסרט

"זומביילנד" הציג את "דאבל טאפ" - הכלל ש'אם אתה הורג זומבי, תהרוג אותו פעמיים כדי להיות בטוח'. הכלל הזה הפך לקלאסיקה של ז'אנר הזומבים. וכל סרט זומבים שיצא אחר כך השתמש בו.

והסרט גם הציע "קרדיו" - שאם אתה לא בכושר, הזומבים יתפסו אותך. הרעיון הזה - שזומבי איטי הוא לא מאיים, אבל זומבי מהיר הוא - הפך לחלק מהדיון התרבותי על ז'אנר הזומבים.

אומנם תקציבי, אבל

אומנם הסרט תקציבי. חלק מהאפקטים נראים פשוטים. חלק מהדמויות מקבלות פחות זמן ממה שצריך. מי שמחפש סרטים זומבים ברמה של "World War Z" לא ימצא אותו כאן.

ויש את הסיום שמרגיש קצת מהיר. הקרב הסופי בפארק השעשועים הוא טוב, אבל הוא לא משאיר משהו לזכור.

ויש את הביקורת שאמה סטון ואביגיל ברסלין בתפקיד שתי האחיות "וויצ'יטה" ו"ליטל רוק" מקבלות פחות עומק ממה שצריך. חבל. הסיפור שלהן - שהן רמאיות שגונבות מאחרים בעולם הזומבים - היה יכול להיות מורכב יותר.

ההמשך שעבד

ויש את "זומביילנד: דאבל טאפ" של 2019 - הסרט המשך שיצא 10 שנים אחרי הראשון. והוא עבד. כל הקאסט המקורי חזר. הוא לא הצליח כמו הראשון, אבל הוא היה צפייה כיפית. חבל שלא עשו עוד אחד.

למה לחזור אליו

"זומביילנד" הוא ההוכחה שאפשר לעשות קומדיית זומבים אמריקאית בלי לאבד את הז'אנר. הוא לא חכם כמו "שון של המתים". הוא לא אכזרי כמו "28 ימים אחרי". אבל הוא כיף, והוא יודע את זה. הוא לא מנסה להיות יותר ממה שהוא, וזה בדיוק למה הוא מחזיק 17 שנה אחרי הצאתו.

תחזרו אליו בערב שישי כשאתם רוצים סרט שמבטיח לכם שעה וחצי בלי מחויבות, עם קאסט שיש לו כימיה אמיתית, עם קמיאו שלמד דורות איך מוסיפים שחקן בלי שהוא ייגנב את הסרט (גם אם ביל מאריי כן גונב אותו), ועם אחת השורות הכי טובות של 2009 - "Nut up or shut up". ציון: 8.5/10. הסרט שלא הזדקן בכלל.