סרט קנדי עם תקציב אפסי שמוכיח שאתה צריך רק רעיון אחד טוב ושחקנים שמאמינים בו. שישה אנשים זרים כלואים בתוך מבוך קטלני - ומה שנחשף על הטבע האנושי מפחיד הרבה יותר מהמלכודות.
הסרט שלימד אותי שתקציב לא משנה
סרט אימה ב-350 אלף דולר עם סט אחד ושבעה שחקנים שאף אחד לא הכיר לא אמור להפוך לקלאסיקה. "קוביה" הפך. הסיפור שלו - איך הסרט הקנדי הזיר התחיל ז'אנר שלם של 'נכלאים בחדר' ובסוף ילד מיליארד דולר תעשייה של חדרי בריחה - הוא אחד הסיפורים הכי מוזרים של קולנוע אינדי.
וינצ'נצו נטאלי ביים את "קוביה" ב-1997 בתקציב של 350 אלף דולר. כן, אתם קוראים נכון - 350 אלף. וב-זה הסרט הזה הציג ז'אנר חדש ויצר השפעה שאף אחד לא חזה.
והסרט הוא הראשון של נטאלי כבימאי באורך מלא. הוא היה רגיל בעצם לעשות אנימציה - הוא עבד בסטודיו של דיסני בקנדה. והבחירה שלו לעשות סרט אימה תקציבי הייתה הצהרה. הוא רצה להוכיח שאפשר לעשות קולנוע בלי כסף.
והסרט נעשה כחלק מCanadian Film Centre - תוכנית סטודיו לבימאים צעירים שמספקת לימוד וזכויות הסרטה. "קוביה" היה אחד הסרטים הראשונים שיצאו מהתוכנית והפך להצלחה בינלאומית.
הסיפור הקלאוסטרופובי
הסיפור פשוט. שבעה אנשים מתעוררים בחדר קוביה. כל קיר של החדר הוא דלת לחדר אחר. חלק מהחדרים יש בהם מלכודות שטרור הורגות. הם לא יודעים איך הגיעו לכאן. הם לא יודעים איך לצאת.
והקסם של הסרט הוא שאף פעם לא מסבירים למה. מי בנה את הקוביה? מי הכניס אותם? למה? נטאלי לא עונה. הוא משאיר את השאלה פתוחה.
וזה הופך את הסרט לחזק. הקוביה הופכת למטאפורה. היא יכולה להיות מערכת. היא יכולה להיות חברה. היא יכולה להיות החיים.
והסצינה הראשונה - כשאיש מתעורר בקוביה, נכנס לחדר אחר, ונחתך לחתיכות על ידי רשת חוטים - היא רגע של אימה גדול. נטאלי לא מציג את האלימות בצורה זולה. הוא מציג אותה בצורה שגורמת לצופה לחשוב. האיש מבין שהוא חתוך רק כשהוא מנסה לזוז. ואת הסצינה הזאת אני זוכר עד היום.
התקציב הנמוך כיתרון
ולחבל שהסרט נעשה ב-350 אלף דולר, המראה שלו הוא יוצא דופן. נטאלי השתמש בסט אחד. הוא צבע אותו בכמה צבעים. כל "חדר" שאנחנו רואים הוא בעצם אותו סט בצבע אחר.
וזה לא רק חיסכון. זה הופך לקסם של הסרט. כשהדמויות עוברות בין חדרים, אנחנו רואים את אותו חדר בצבעים שונים. זה מבלבל את החושים. זה גורם לנו להרגיש שאנחנו במקום בלתי-יציב.
והבחירה לעשות קוביה אחת בלבד שצובעו אותה בכל פעם הייתה גאונית. נטאלי הוכיח שאפשר ליצור עולם שלם מסט בודד - רעיון שאפילו ביימאים גדולים של היום (ג'ון סארנו, מ. נייט שיאמלן) לא תמיד מצליחים לעשות.
הדמויות והרגעים האנושיים
שש דמויות, סיפור אחד. הם לא מכירים זה את זה. הם מנסים להבין למה הם שם. הם נכנסים זה בזה לכעסים. הם משתפים פעולה כשצריך.
והדמות הכי מעניינת היא קזאן של אנדרו מילר - גבר עם תסמונת אוטיסטית שלא מסביר את עצמו, אבל מסתבר שיש לו את היכולת המתמטית להבין את הקוביה.
והקסם של הדמות הזאת הוא שהיא לא מוצגת כ"גיבור הסטריאוטיפי". קזאן לא מבין הומור. הוא לא מתחבר לדמויות אחרות. אבל הוא הסיבה שכמה מהם בכלל יש סיכוי.
והסצינה שבה קזאן פותר את חידת הקוביה - "מספרים. ראשוני. תמיד." - היא רגע של קולנוע. הוא רואה את הקוד של הקוביה לפני שאף אחד אחר מבין. ובסוף הסרט, אחרי שכל הדמויות האחרות מתות, קזאן הוא היחיד שיוצא מהקוביה. וזה רגע של קולנוע מתח-פילוסופי.
ההמשכים שלא היו צריכים לקרות
ויש את "קוביה 2: היפר-קוביה" של 2002 ו"קוביה זירו" של 2004 - שני סרטים שניסו להסביר את הקוביה. שניהם נכשלו. הקסם של הסרט הראשון היה במסתורין שלו. ההמשכים הסבירו את המסתורין והרסו אותו.
ויש את הריבוט היפני של 2021 - "קוביה" של יושיהירו נקאמורה - שניסה לעשות גרסה יפנית. הוא לא הצליח כמו הראשון.
אומנם תקציבי, אבל
אומנם הסרט נראה תקציבי. התאורה לפעמים לא טובה. האפקטים פשוטים. השחקנים לא ידועים. מי שרגיל לסרטים של היום עלול לראות את המגבלות.
ויש את הסיום - שלא מסביר כלום. מי שרצה תשובה לא יקבל אותה. חבל לחלק מהצופים.
ויש את הביקורת שחלק מהדמויות לא מקבלות פיתוח. הם רק שמות עם מקצועות. חבל - היה אפשר לתת להם יותר עומק.
ההשפעה על הוליווד
וההשפעה של "קוביה" הייתה משמעותית. הסרט הזה יצר את ז'אנר 'אנשים נכלאים בחדר וחייבים לפתור חידה כדי לצאת' - "חידה" של 2004, "מבוך הריצה" של 2014, "חדר 1408" של 2007. כולם חבים משהו לקוביה.
וגם "חדרי בריחה" - תרבות שלמה של פעילויות אסקייפ רום שצמחה ב-2010s - התחילה בעצם מ"קוביה". הרעיון של 'אנשים נכלאים בחדר וחייבים לפתור חידה' הפך לתעשייה של מיליארדים.
בשורה התחתונה
"קוביה" הוא הסרט שיצר את ז'אנר 'אנשים בחדר'. "גלן", "חדר 237", "מקרים שבהם אנשים מתעוררים בלי לדעת איך הגיעו לכאן" - כולם חבים לו משהו. הוא לא הראשון שכלא דמויות בחלל סגור (ראו "12 המושבעים הזועמים" של 1957), אבל הוא הראשון שעשה את זה כסרט אימה תקציבי עם רעיון מתמטי במרכזו.
ובעידן שבו כל סרט בלוקבאסטר עולה 200 מיליון דולר ומרגיש כמו אם כל הסרטים האחרים, "קוביה" של 350 אלף הוא תזכורת. רעיון אחד טוב, סט אחד צבוע מחדש, ושחקנים שמאמינים בתסריט - זה כל מה שצריך כדי לעשות סרט שאנשים ידברו עליו 30 שנה אחרי. הציון: 8.5/10. הסרט שכל בימאי אינדי צעיר חייב לראות לפני שהוא מנסה לבקש תקציב גדול.