רעם טרופי - הסאטירה שהוליווד לא הייתה אמורה לאשר

בן סטילר עושה ניס לעצמו

"רעם הטרופים" הוא הסרט שהוליווד לא הייתה אמורה לאשר. סאטירה חמה על שחקני שיטה שמתערבבים עם הדמויות שלהם. בלאקפייס שמלגלג על שחקנים שעוברים אקסטרים לתפקידי שחורים. דמויות מנטליות שמלגלגות על שחקני "אוסקר-בייט". וטום קרוז שמשחק מנהל אולפן יהודי שמן ומכוער. הסרט הזה לא היה אמור לעבור את ועדת הצנזורה הפנימית של הסטודיו - ובן סטילר העביר אותו רק כי הוא היה מספיק גדול ב-2008 כדי לדרוש את זה בחוזה.

בן סטילר ביים את הסרט עם תקציב גדול והרבה כוכבים. והוא לקח את הקבוצה הכוכבים שלו - רוברט דאוני ג'וניור, ג'ק בלאק, ג'יי באלוצ'י - והכניס אותם לסיפור על קבוצת שחקנים שמצלמת סרט מלחמה ביוטנאם ולא יודעת שהיא בעצם בקרב אמיתי.

הסרט מבוסס על רעיון מקורי של סטילר. הוא חשב עליו ב-1987, אחרי שראה את "מטל ז'אקט" של קובריק ואת "דפר האנטר" ושאל את עצמו: 'מה היה קורה אם הם היו מצלמים סרט מלחמה והוא היה הופך לקרב אמיתי?' הוא כתב את התסריט הראשון אז, וביצוע לקח 21 שנה.

רוברט דאוני ג'וניור באוסקר

רוברט דאוני ג'וניור כקירק ילסון, שחקן אוסטרלי שעובר ניתוח כדי להיראות שחור - קיבל מועמדות לאוסקר על תפקיד משנה. והקסם הוא שהוא משחק את התפקיד ברצינות מוחלטת.

ובכוונה. הסרט הוא ביקורת על שחקנים שעוברים אקסטרים לתפקידים. דאוני ג'וניור משחק את ילסון כשחקן שלא מסוגל לצאת מהדמות. הוא מדבר באנגלית שחורה אמריקאית. הוא מתעקש שהוא לא יכול לעלות על מטוס בלי לעלות על המטוס בתור הדמות.

והמונולוג הקלאסי - "אני לא יודע מה אני, אבל אני יודע שאני לא הוא" - הוא ביקורת על שחקני 'שיטה' שמתערבבים עם הדמויות שלהם. דאוני ג'וניור מציג את הטיפשות של זה.

והאיומה של הקריקטורה היא שהיא לא נחשבת היום מצחיקה כפי שהייתה ב-2008. ועדיין, יש בה מסר. דאוני ג'וניור מציג את הטיפשות של תרבות הוליווד בכך ששחקנים מקבלים תהילה לאקסטרים.

ודאוני ג'וניור עצמו שילם מחיר בעבר לאקסטרים שלו - הוא היה מכור לסמים, היה בכלא, איבד את הקריירה שלו ב-90s. הבחירה שלו לעשות תפקיד שמצחיק על שחקני אקסטרים הייתה גם הצהרה אישית.

טום קרוז כסטודיו

וההפתעה הכי גדולה של הסרט הוא טום קרוז כלס גרוסמן - מנהל אולפן יהודי שמן ומכוער. קרוז התפלל לתפקיד הזה. הוא ביצע אותו עם כיף עצום. הסצינה הראשונה שלו - שבו הוא רוקד למוזיקת היפ-הופ - רגע של קומדיה. קרוז לא משחק טום קרוז. הוא משחק דמות שונה לחלוטין.

והבחירה של קרוז לעשות את התפקיד הייתה כתב התרסה לתעשייה. ב-2008, קרוז היה במשבר ציבורי - אחרי האירוע ב-'אופרה' של 2005 שבו הוא קפץ על הספה, ההצלחה שלו בקופות ירדה. "רעם הטרופים" היה הסרט שהראה שהוא יכול לעשות עוד דברים.

והסצינה הקלאסית של קרוז - שבה הוא רוקד למוזיקת היפ-הופ בסיום הסרט בקרדיטים - היא רגע של קולנוע גדול. קרוז, בלבוש מנהל אולפן, רוקד 5 דקות. בלי דיאלוג. בלי משחק. רק ריקוד. וזה רגע שאף שחקן אחר ב-2008 לא היה עושה.

בן סטילר עצמו

בן סטילר עצמו משחק את טאג ספידמן - שחקן אקשן שעבד בסרט גרוע על ילד מוגבל מנטלית. הסיפור על "סימפל ג'ק" - הסרט המומצא של ספידמן - הוא ביקורת על שחקנים שמנסים לזכות בכבוד באמצעות תפקידי 'מוגבל'.

והקסם הוא שהסרט מסביר במפורש איך זה לא עובד. "לעולם אל תלך פול ריטרד" - אומר לו דאוני ג'וניור. וזה רגע של קולנוע גדול - סטילר מודה שהוא יודע מה הוליווד עושה ומסתכל על זה בעין ביקורתית.

ומונולוג של דאוני ג'וניור על איך "שחקנים שמשחקים מוגבלים מקבלים אוסקר אבל רק אם הם הולכים חצי הדרך" הוא ביקורת חריפה על האקדמיה. "רוסטין" של 1988. "פורסט גאמפ" של 1994. "איי אי ג'ים" של 2001. כל הסרטים האלה זכו או היו מועמדים לאוסקר על דמויות מוגבלות. הסרט מציג את הדפוס.

ג'ק בלאק כשחקן הקומדיה

ג'ק בלאק כג'ף פורטנוי - שחקן קומדיה שמכור לסמים - מציג ביצוע שמתאר את עצמו. בלאק היה אז כבר ידוע מ"בית הספר של רוק" ו"קונג פו פנדה". כאן הוא שיחק את הצד הכי אפל של הקריירה הקומית - שחקן שמכור לסמים.

והסצינה שבה פורטנוי מסתבך בהירואין ביער - "איפה הסמים שלי? איפה הסמים שלי?" - היא רגע של קומדיה אבסורדית.

אומנם לא לכל אחד, אבל

אומנם הסרט עוסק בנושאים רגישים. בלקפייס. דמויות מנטליות. שחקנים יהודים. וב-2008 זה היה מקובל. ב-2026, חלק מהקריקטורות לא נחשבות מצחיקות.

ויש את הביקורת שהסרט קצת מקל יותר מדי על עצמו. הוא לא חוקר את הנושאים שהוא מציג ברצינות.

ויש את הסיפור הסיני - שכאשר חוטפי סמים אסיאתיים מופיעים, הם מוצגים בצורה סטריאוטיפית. ההלצות עליהם לא נחשבות מצחיקות היום.

הציון

"רעם הטרופים" הוא הסרט הכי מצחיק של 2008. הוא לא חכם בכל מקרה. אבל הוא מצחיק. והוא הראה שסטילר יכול להיות בימאי - לא רק שחקן. 8 מתוך 10. סרט שמרגיש קצת תאריך-תוקף - חלק מההומור של 2008 לא עובד היום ב-2026 - אבל סצינות ספציפיות כמו ריקוד הקרדיטים של טום קרוז, המונולוג של דאוני ג'וניור על שחקני אוסקר, וכל סצינה של ג'ק בלאק במשבר סמים עדיין עומדות. הסרט שהוכיח שהוליווד יכולה לצחוק על עצמה - אם הבימאי מספיק חזק כדי לדרוש את זה.