ג'וג'ו ראביט - כשסאטירה פרועה פוגשת את הנקודה הכי כואבת בהיסטוריה

טאיקה ויטיטי עושה סטירה לנאצים

יהודי-מאורי ניו-זילנדי שמשחק את היטלר כחבר דמיוני של ילד נאצי בן 10. המשפט הזה לבד נשמע כמו פיץ' שאיש לא היה צריך להגיד עליו "כן" בהוליווד של 2019. אבל מישהו אמר כן, וטאיקה ויטיטי בנה מהסיכון הזה אחד מהסרטים האמיצים והעדינים של העשור.

הסרט מבוסס על הספר "שמיים מסוגרים" של כריסטין לונאנס משנת 2008 - ספר על נער גרמני בשנות מלחמת העולם השנייה. ויטיטי לקח את הספר ושינה אותו. הוא הוסיף את הדמות של היטלר הדמיוני - שלא קיימת בספר. והוא הפך את הסרט לסאטירה בנושא קשה.

ויטיטי עושה את היטלר

הבחירה הכי גדולה של הסרט היא שטאיקה ויטיטי בעצמו - יהודי-מאורי - משחק את היטלר הדמיוני של הילד. וזה מהפכני. ויטיטי מציג היטלר טיפש, רע, אנכרוני - היטלר כפי שילד בן 10 דמיין אותו ב-1944 גרמניה.

והקסם הוא שזה לא ביטוי כבוד. ויטיטי משחק את היטלר עם הומור עוצמתי. הוא הוא היטלר כדמות מצחיקה. וזה לא מעיק - זה מסר. "אם אתה לוקח את היטלר ברצינות, אתה נותן לו כוח." אם אתה צוחק עליו, הוא נעלם.

וההיסטוריה של ויטיטי עצמו - אבא שלו מאורי, אמא שלו יהודייה רוסית - הופכת את הבחירה הזאת לעוד יותר משמעותית. יהודי משחק את היטלר. הוא יודע מה הוא עושה. הוא בוחר את הצד הקומי בשל סיבה.

והסצינה שבה היטלר הדמיוני נופל מהחלון אחרי שג'וג'ו דוחף אותו - רגע של סאטירה גדולה. ויטיטי לא מתעלל בנושא. הוא רק מראה שאידיאולוגיה לא קיימת בלי תמיכת אדם. כשג'וג'ו דוחף את היטלר, הוא דוחף את האידיאולוגיה הזאת מתוכו.

רומאן גריפין דייוויס בן 10

רומאן גריפין דייוויס ב-10 שנותיו עושה את התפקיד הראשי של חייו. הוא משחק את ג'וג'ו, נער גרמני שמצטרף לנוער ההיטלראי. הוא מאמין שהוא נאצי. הוא מאמין שהיהודים הם מפלצות.

והקסם של דייוויס הוא בתמימות שלו. הוא לא משחק "נאצי קטן." הוא משחק ילד שנגרר לאידיאולוגיה בשל כך שהמדינה אמרה לו. וכשהוא מגלה שאמא שלו - רוזי, של סקרלט יוהנסן - מסתירה ילדה יהודייה - אלזה, של תומאסין מקנזי - בעליית הגג, הוא נכנס לסכסוך עם עצמו.

והסצינות שבהן ג'וג'ו מנסה להבין את אלזה - "מאיפה היהודים באים?" "איפה הקרניים שלכם?" "למה אתם רעים?" - הם רגעי קומדיה בנושא קשה. הם מצחיקים בדיוק בגלל שהם מציגים את האבסורד של אנטישמיות שגדל ילד בה.

יוהנסן והאוסקר

סקרלט יוהנסן כרוזי קיבלה מועמדות לאוסקר על הביצוע הזה. בצדק. היא משחקת אם בשני רבדים. בפני ג'וג'ו, היא תומכת בו, תמימה, מקסימה. במציאות, היא חברה במחתרת אנטי-נאצית.

והסצינה שבה ג'וג'ו מוצא את הנעליים האדומות שלה תלויות מעמוד תליה בכיכר העיר - רגע של קולנוע מצמרר. ג'וג'ו לא רואה את הגוף - רק את הנעליים. וויטיטי מצולם את הסצינה הזאת בלי לזעזע. רק עם הזיהוי של הילד.

וסקרלט יוהנסן ב-2019 הייתה כבר כוכבת ענק (אחרי MCU), והבחירה לעשות סרט אינדי קטן הייתה אסירת תודה. היא קיבלה מועמדות לאוסקר על שני סרטים אותה שנה - "ג'וג'ו ראביט" ו"סיפור נישואים". רק שחקנית אחרת לפניה (קייט בלאנשט) הצליחה לעשות את זה.

תומאסין מקנזי בתפקיד אלזה

תומאסין מקנזי כאלזה - הילדה היהודייה שמסתתרת בעליית הגג - מציגה ביצוע שמעמיד דמות חזקה. היא לא משחקת קורבן. היא משחקת ילדה חכמה שמסתתרת בעליית גג ומצליחה להפעיל את ג'וג'ו לטובתה.

והסצינה שבה היא מתעמתת עם ג'וג'ו ואומרת לו - "היהודים הם רעים? אז למה אנחנו פוחדים מכם?" - רגע של פילוסופיה אמיתית. ויטיטי מציג ילד יהודי לא כקורבן, אלא כמי שיש בו עוצמה.

סם רוקוול בתפקיד הקפטן

סם רוקוול כקפטן קלנזנדורף - מפקד הנוער ההיטלראי שמתפקח לאידיאולוגיה - מציג ביצוע של נאצי שאיבד את האמונה. הוא לא צוחק על האידיאולוגיה, אבל הוא לא מאמין בה יותר. "זה הזמן שלנו." הוא אומר לג'וג'ו בסוף הסרט - משפט שמשמעותו לא ברורה אם זה תמיכה בנאציזם או יאוש מההצלחתו.

והסצינה הסופית של רוקוול - כשהוא מציל את ג'וג'ו מצבא בנות הברית על ידי לקרוע את הסטיגמה של הילדה היהודייה ולהגיד "זה הילד שלי" - רגע של דרמה אנושית. הוא מציל את ג'וג'ו במחיר חייו. ויטיטי מצליח לעשות את הקפטן לדמות מורכבת.

אומנם רגיש, אבל

אומנם הסרט עוסק בנושא רגיש - השואה. וחלק מהביקורות אמרו שזה לא הוגן להשתמש בהומור. אני חולק. ויטיטי מצליח לעשות סרט שהוא גם מצחיק וגם רגיש. הוא לא מצחיק על השואה - הוא מצחיק על הנאציזם.

ויש את ההשוואה ל"חיים יפים" של רוברטו בניני מ-1997. בניני גם הציג את השואה דרך הומור, וקיבל ביקורות מעורבות. ויטיטי הולך צעד רחוק יותר - הוא מציג את הילדה היהודייה כדמות חכמה, לא רק תמימה. "חיים יפים" של בניני יותר רגיש. "ג'וג'ו ראביט" יותר חכם.

ויש את הסיום - שמרגיש קצת מהיר. הסיפור עם אלזה מסתיים בלי הרבה רזולוציה. חבל - היה אפשר לתת לסיפור שלהם עוד 10 דקות.

האוסקר

הסרט זכה באוסקר על תסריט מעובד. ויטיטי, שעיבד את הספר של לונאנס, הופך לאיש המאורי הראשון שזכה באוסקר על תסריט. רגע היסטורי. והאוסקר היה מועד, כי הסרט קיבל גם מועמדות לסרט הטוב ביותר, אבל לא זכה.

למה זה חשוב

"ג'וג'ו ראביט" הוא הסרט שמראה איך לעשות סרט על השואה דרך עיני ילד. הוא לא "חיים יפים" של בניני - שגם הוא ניסה את זה. "ג'וג'ו ראביט" עובד יותר טוב. הוא יותר חכם. הוא יותר רגיש. הוא יותר אמיתי - בעיקר כי הוא לא דורש מהצופה רחמים, רק תשומת לב.

ההבחנה החשובה שוויטיטי מבין: יש הומור שמבזה את הקורבנות, ויש הומור שמבזה את האידיאולוגיה. הוא מצליח שמונים דקות בקצוות של החבל הזה בלי ליפול אפילו פעם אחת. כשבסוף הסרט ג'וג'ו ואלזה רוקדים ברחוב המשוחרר על קצב של דוד בואי בגרמנית - "Heroes" - זה לא ניצחון של פטריוטיות. זה ניצחון של ילד שלמד לראות בן אדם.

הציון: 8. אחד הסרטים החשובים של 2010s, ועדות לכך שאוסקר התסריט המעובד שזכה בו לא היה קומפלימנט - היה הוקרה ראויה.