גודזילה מינוס אחד: הסרט שיזכיר לכם למה התאהבתם בקולנוע יפני

גודזילה כפי שאמורה להיות

סרט מפלצות יפני בתקציב של 15 מיליון דולר זוכה באוסקר על אפקטים חזותיים. זה לא היה אמור לקרות. "גודזילה מינוס אחת" הוא הסרט הראשון בהיסטוריה של זיכיון גודזילה (שמתחיל ב-1954) שזכה באוסקר. וזה לא בגלל שטוהו פתאום הוציאו תקציב גדול - זה בגלל שהם אסרו על עצמם להוציא תקציב גדול.

ההיגיון של יאמאזאקי היה הפוך מהוליוודי. כשיש לכם תקציב של 200 מיליון, אתם משלמים על כל סצינה. כל פריים חייב להיות עמוס. גודזילה חייבת להיראות בכל מקום. אבל כשיש לכם 15 מיליון - אתם בוחרים בקפידה. גודזילה מופיעה רק כשהיא חייבת. וזה בדיוק מה שעושה את הסרט עוצמתי.

טאקאשי יאמאזאקי ביים את "גודזילה מינוס אחת" בתקציב של 15 מיליון דולר - כעשירית של תקציבי גודזילה הוליוודיים. והסרט זכה באוסקר על האפקטים החזותיים הטובים ביותר - הסרט הראשון של גודזילה שזכה באוסקר.

וההיסטוריה של גודזילה מסובכת. הסרט הראשון של גודזילה יצא ב-1954 על ידי טוהו - כסרט אנטי-אטומי שעוסק בפחד היפני מטכנולוגיה גרעינית. מאז, יצאו 30+ סרטי גודזילה ביפן ושני סרטים אמריקאיים שנכשלו (1998, 2014). הסרט של 2023 הוא הסרט הראשון של גודזילה שיצר רגש דומה למקור של 1954.

גודזילה לא בטוחה אם היא שטן או מטאפורה

והקסם של "גודזילה מינוס אחת" הוא שהוא חוזר לגודזילה כמטאפורה. הסרט מתרחש ב-1947, אחרי שיפן הפסידה את מלחמת העולם השנייה ולפני שהיא הצליחה להתאושש. המדינה במצב מינוס. והגודזילה - שהוקרנת בפיצוץ אטומי במבחן ביקיני - מגיעה.

וזה הקסם. גודזילה לא רק שטן. היא טראומה לאומית. יפן ב-1947 חיה תחת המסר שאיכות חיה לעולם לא תחזור. גודזילה היא הסמל של זה. היא נכנסת לעיר. היא הורסת אותה. ואין מי שיציל.

והבחירה של יאמאזאקי להתרחש בעבר - לא בהווה - היא חכמה. גודזילה אמריקאית של 2014 וגודזילה היפנית של 2016 ("שין גודזילה") שתיהן התרחשו בעידן מודרני. "מינוס אחת" חוזר לרגע ההיסטורי המקורי - רגע שבו יפן באמת היה במצב 'מינוס' של חיים.

הסיפור האנושי

והסרט עוסק בעיקר בטייס קמיקאזה לשעבר - קואיצ'י שיקישימה של ריונאוקה קאמיקי - שהבדיל את עצמו במלחמה. הוא היה אמור למות, אבל לא היה לו את האומץ. עכשיו הוא חי בבושה.

והדמות הזאת היא הלב של הסרט. קואיצ'י לא רק נלחם בגודזילה. הוא נלחם בעצמו. הוא רוצה למות. הוא חושב שהוא לא ראוי לחיים. ואת זה הוא חייב לפתור לפני שהוא יכול להציל מישהו אחר.

והסיפור של קואיצ'י הוא מטאפורה ליפן עצמה. המדינה שלא יודעת אם היא ראויה לחיות אחרי המלחמה. קואיצ'י הוא הזיהוי האישי של היפנים. וכשהוא מצליח להתגבר על עצמו, גם המדינה מתחילה להאמין שהיא יכולה לחזור.

והסצינה שבה קואיצ'י מבין שהוא רוצה לחיות - לא בשביל ההצלה אלא בשביל הבחורה ("נוריקו" של מינאמי האמאבה) שאוהבת אותו - היא רגע של קולנוע גדול. וכשהוא טס במטוס המתאבד שלו לעבר גודזילה - הוא מקבל פתרון רק אחרי שהוא בוחר לחיות.

האפקטים החזותיים

והאפקטים של "גודזילה מינוס אחת" - שזכו באוסקר - הם המבוכה של הוליווד. 15 מיליון דולר. סרטי גודזילה אמריקאיים עולים 150-200 מיליון דולר. ועדיין, האפקטים האלה טובים יותר.

והקסם הוא שיאמאזאקי השתמש בכל פעמא בעדינות. גודזילה לא נמצאת בכל סצינה. רוב הסרט הוא דרמה אנושית. ובסצינות שגודזילה כן נמצאת, האפקטים מקדישים זמן לכל פרט.

הסצינה שבה גודזילה הולכת על הקרקע ויוצרת רעידת אדמה - רגע של קולנוע אמיתי. אנחנו לא רואים אותה. אנחנו רואים את ההרס שהיא מותירה.

והמשפחה של יאמאזאקי - שלושה אנשים שעשו את כל האפקטים - הוכיחה שאפשר להתחרות בהוליווד עם תקציב נמוך אם יש לך יצירתיות. הצוות עבד 18 חודשים על האפקטים. כל פריים נבדק על ידי יאמאזאקי באופן אישי.

הפסקול והנושא הקלאסי

והפסקול של נאוקי סאטו משתמש בנושא הקלאסי של אקירה איפוקובה משנת 1954 - הנושא של גודזילה המקורית. וזה רגע של כבוד. כשהנושא מתחיל - כל מעריץ של גודזילה מבין שזה הסרט הנכון.

איפוקובה הלחין את הנושא ב-1954 - הוא מת ב-2006. ולכן "מינוס אחת" משתמש בעיבוד של סאטו לנושא המקורי. הקסם הוא שגם בעיבוד מודרני, הנושא חי. הוא מציג את גודזילה כמשהו עתיק, נצחי, לא רק מפלצת קולנועית.

אומנם דרמה איטית, אבל

אומנם הסרט איטי. רוב שלו דרמה אנושית, לא קרבות גודזילה. מי שמחפש מפלצת כל סצינה לא ימצא. חבל לחלק מהצופים.

ויש את הביקורת הסטנדרטית - שהדרמה הרגשית קצת מנצלת את הצופה. הסצינה של קואיצ'י מתחבק עם הילדה שהוא הציל - רגע יפה אבל קצת מלודרמטי. חבל - אבל זה גם חלק מהקסם.

ויש גם את הביקורת על הסיום הסופי - שמראה את גודזילה חוזרת אחרי שהיא הובסה. המרמז על המשך הוא קצת מאולץ.

ההצלחה הבינלאומית

ו"גודזילה מינוס אחת" הפך להצלחה בינלאומית מעבר למה שאף אחד צפה. הוא הוקרן בקולנועי IMAX אמריקאיים - דבר שלא קרה לסרט יפני מאז 'ספיריטד אווי' של 2001. הוא זכה באוסקר על אפקטים חזותיים. הוא נחשב לאחד הסרטים הטובים של 2023 על ידי כל הביקורות הבינלאומיות.

וההצלחה הזאת שינתה את האופן שבו הוליווד חושבת על סרטי מפלצות. "קונג: אי הגולגולת" של 2017 ו"גודזילה: מלך המפלצות" של 2019 - שני סרטים אמריקאיים שניסו את אותה גישה והרגישו ריקים. "מינוס אחת" הוכיח שהמטאפורה של גודזילה היא יפנית, וקשה לתרגם אותה.

הציון

"גודזילה מינוס אחת" הוא הסרט שהראה להוליווד איך לעשות גודזילה. הוא לא רק מפלצת. הוא מטאפורה. הוא דרמה. הוא היסטוריה. והוא הוכיח שאפשר לעשות סרט בלוקבאסטר עם תקציב נמוך אם יש לך מסר אמיתי.

הציון: 8.5/10. זה אחד הסרטים הטובים ביותר של 2023, וזה גם דעה לא עממית - רוב המעריצים האמריקאיים העדיפו את "אופנהיימר" ואת "ברבי". אבל אף אחד מהם לא הצליח לעשות מה שיאמאזאקי עשה: לקחת זיכיון של 70 שנה והחזיר לו את המשמעות המקורית שלו.

ובמיוחד בעידן שכל סרט גודזילה אמריקאי הוא רק מסיבת CGI ריקה, "מינוס אחת" הוא תזכורת שהמפלצת הזאת הומצאה כדי לדבר על משהו אמיתי. טראומת הירושימה ונגסקי. הפחד היפני מטכנולוגיה גרעינית. הקושי של מדינה להתחיל שוב אחרי כישלון מוחלט. הוליווד לעולם לא תוכל לעשות את הסרט הזה. וזה בדיוק למה הוא חשוב.