שוורצנגר, מאדים, ושאלה שהסרט מעדיף לא לענות

פיק דיק עם שוורצנגר

איך מצליחים לקחת סיפור קצר של 30 עמודים מאת פיליפ ק. דיק - הסופר שכתב את "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?" ואת "האדם במצודה הרמה" - ולהפוך אותו לסרט פעולה עם ארנולד שוורצנגר? התשובה הקצרה היא: לא מצליחים. התשובה הארוכה היא: פאול ורהוון מצליח, כי הוא היחיד שמבין שאלימות גרוטסקית וטענה פילוסופית הן אותו דבר.

זה לא צירוף שמתבקש - שוורצנגר ופיליפ ק. דיק - וזה בדיוק מה שעושה את "זיכרון כולל" כל כך מוזר ומצליח. הסרט הזה משחק משחק כפול: הוא נראה כמו סרט פעולה גס ורם, ובו זמנית הוא שואל את השאלה הכי קיומית של ז'אנר המדע הבדיוני.

פאול ורהוון ביים את הסרט ב-1990 - והוא היה הסרט הכי שאפתני בקריירה שלו עד אז. ויחד עם שוורצנגר, הם יצרו את הסרט שמשלב פעולה עם פילוסופיה.

וההיסטוריה של הסרט מורכבת. התסריט נכתב לראשונה ב-1980 על ידי דן או'באנון - הסופר של "חייזר" של 1979. הוא עבר 12 שנים בהוליווד עד שהוקרן. 30 גרסאות תסריט נכתבו. דייוויד קרוננברג היה אמור לבמוי. לוסיוס פוקס היה אמור לשחק. ובסוף, ב-1989, האולפן בחר בורהוון.

והסיפור של פיליק דיק - "זיכרון בסיטונאות" - הוא סיפור קצר של 30 דקות. דיק חתם עליו ב-1966 ב-"פאנטסטיק" magazine. הסיפור עוסק באיש בשם דאגלס קוויל שמגלה שהוא היה מרגל אבל מחק את הזיכרונות שלו. הסרט מרחיב את הסיפור הזה לאקציה של 113 דקות.

שוורצנגר מנסה משהו אחר

ארנולד שוורצנגר ב-1990 היה כוכב פעולה. הוא לא היה ידוע כשחקן רציני. ובסרט הזה הוא ניסה משהו אחר - לא רק להיות גוף של אקשן. דאוג קוויל של שוורצנגר הוא איש שלא יודע מי הוא בעצמו. הוא יכול להיות פועל מרס שמסוחרר. הוא יכול להיות סוכן חשאי. והוא לא יודע איזה מהם נכון.

והקסם של שוורצנגר כאן הוא שהוא משחק את הקושי הזה. הוא לא רק מתפרץ באלימות. הוא מבולבל. הוא מתקשה. הוא חוקר.

והסצינה שבה הוא רואה את "קוויטו" - הסוכן הצבאי שהוא היה לפני שמחק את הזיכרון - מציג לו את הזהות האמיתית שלו, היא רגע של קולנוע אמיתי. שוורצנגר משחק את ההלם של אדם שמגלה שהוא הוא לא הוא. "אתה לא דאוג קוויל. אתה האוסר." ושוורצנגר עושה את הרגע הזה בצורה שלא עשה לפניו.

ושארון סטון, שמשחקת את לורי - אישתו של דאוג - היא בעצם סוכנת חשאית שעוקבת אחריו. הסצינה שבה היא מנסה להרוג אותו - "חמש שנים בחיינו, מתוקת. רובן זיכרון פלאש." - היא רגע של קולנוע גדול. וסטון ב-1990 הייתה לא ידועה. "זיכרונות לעתיד" הפך אותה לכוכבת. שנתיים אחר כך היא הייתה ב-"אינסטינקט בסיסי".

ורהוון והאלימות הסטיריסטית

ורהוון הוא בימאי שאוהב אלימות גרוטסקית. "רוקקופ", "חייל הכוכבים", "שיטור הקווים" - כולם סרטים שמשתמשים באלימות בעוצמה. "זיכרונות לעתיד" הוא לא יוצא דופן.

והקסם של ורהוון הוא שהאלימות שלו לא חינם. היא סטיריסטית. הוא לוקח קלישאות של סרטי פעולה ומקצין אותן עד שהן הופכות לקומדיה. הסצינה שבה שוורצנגר משתמש באישה כמגן - וכמובן, האישה לא נפגעת ברגע אחד - היא רגע של אלימות מצחיקה.

והסצינה של "רחצת פנים" של דאוג - שבה רופא מנסה לשכנע אותו שהוא בתוך פנטזיה ואם הוא לא יקח את הכדור הוא ימות בחזרה למציאות - היא רגע של פילוסופיה דיק. המסר הוא שיש שני אפשרויות: או שהפנטזיה היא הפנטזיה, או שהמציאות היא הפנטזיה. דאוג בוחר. ואנחנו לעולם לא נדע אם הוא בחר נכון.

מרס וההזיות

הסרט מתרחש במרס שמושבת על ידי בני אדם. ויש את הסיפור הצדדי על המהפכן "קוייטו" - גנן שלוש-ידיים שעובד עם המורדים. והסצינות במרס מצולמות בעדינות. ורהוון השתמש באפקטים פיזיים אמיתיים - לא ב-CGI שלא היה קיים אז.

והאפקטים נראים עד היום נהדרים. דמות עם שלוש ידיים. אישה עם שני ראשים. משקפי שזיכרון נמתחים. כל אלה מבוצעים פיזית, וכמעט כולם עומדים בזמן.

רוב בוטין - האיש שעשה את האפקטים של "דבר" של 1982 ושל "רוקקופ" של 1987 - הוא האחראי לכל זה. הוא יצר את האפקטים של זיכרונות לעתיד עם תקציב של 11 מיליון דולר רק לאפקטים (חצי מהתקציב של הסרט). וזה ניכר על המסך.

הסצינה של ההזיות

והדבר הכי חשוב בסרט הוא שאין דרך לדעת מה מציאות ומה הזיה. הסיפור מציג שתי גרסאות אפשריות:

1. דאוג קוויל הוא סוכן חשאי שזוכר את העבר שלו אחרי "זיכרון בסיטונאות". 2. דאוג קוויל הוא פועל שמדמיין את כל הסרט בתוך תוכנית הזיכרון של "רקקול".

ורהוון משאיר את התשובה פתוחה. הסיום של הסרט - שבו דאוג מסתכל על הקרקע ושואל "זה אמיתי?" - הוא רגע של קולנוע פילוסופי גדול.**

והקאמיאו של דר. אדגרמייר (רוי ברוקסמית') בסיום - שמתחנן מדאוג לקחת את הכדור - הוא הרגע שמכריע. אם דאוג היה במציאות, הרופא לא היה מתחנן. אם הוא בפנטזיה, הוא היה. דאוג בוחר באמונה במציאות. אבל ורהוון משאיר אותנו לחשוב.

אומנם 1990 מורגש, אבל

אומנם הסרט מ-1990 מורגש. חלק מהאפקטים נראים היום פשוטים. הקצב לפעמים נמוך לסטנדרט של היום. מי שרגיל לסרטי פעולה של 2020 עלול לראות את המגבלות.

ויש את הביקורת הסטנדרטית - שהאלימות לפעמים יותר מדי גלויה. ורהוון לא חוסך מאיתנו כלום. חבל לחלק מהצופים.

אומנם הוא לא זכה באוסקר על תסריט, אבל

ולמרות שהסרט הוא עיבוד נאמן יחסית של פיליק דיק, הוא לא זכה במועמדות לאוסקר על התסריט המעובד. התרבות הקדמית של 1990 לא ראתה בסרטים מסוג זה אמנות. חבל - הסרט הזה הוא אחד מהסרטים החכמים של עידן ההוא. הוא קיבל פרס "Special Achievement Award" של האוסקר על אפקטים חזותיים - אבל לא אוסקר על תסריט.

הריימייק של 2012

ויש את "זיכרונות לעתיד" של 2012 - ריימייק עם קולין פארל וקייט בקינסייל. הוא נכשל. חבל - הוא ניסה להיות יותר ריאלי, פחות סטיריסטי, ופחות מעניין. והבימאי לן וייסמן לא הצליח להציג את הפילוסופיה של דיק.

איפה זה עומד היום

"זיכרונות לעתיד" הוא הסרט שמראה איך אפשר לעשות סרט פעולה שהוא גם פילוסופי. ורהוון לקח את שוורצנגר והפך אותו לכלי של רעיון.

תסתכלו על מה שבא אחריו - "המטריקס", "אינסטינקט", "מקור", "המקור" של נולן - כל סרט שמשחק על "האם זה אמיתי?" חייב משהו לורהוון. גם הריימייק של 2012 עם קולין פארל ניסה ונכשל, כי הוא ניסה להיות יותר רציני. ורהוון הבין שכשמדברים על תודעה ומציאות, הדרך הכי כנה היא להוסיף אישה עם שלושה שדיים ולתת לארנולד לעקור עין מהשקע. 8.5/10 - מ-1990 ועד היום, אף סרט לא חזר על השילוב הזה.