דני בויל הרג את הזומבי האיטי - ופתח את שנות האלפיים

הסרט שהמציא את הזומבי המהיר

ז'אנר זומבים בנוי על משפט אחד: "הם באים." דני בויל בנה אותו מחדש על משפט אחר: "הם רצים." וזה היה כל ההבדל. ב-2002, אחרי 30 שנה של זומבים שהולכים בקצב של רומרו, "28 ימים אחרי" הציג זומבי שהוא חיה פראית. שלוש שניות לעבור 50 מטר. שוודקה בעצם.

דני בויל ב-2002 ביים את "28 ימים אחרי" בתקציב של 8 מיליון דולר ובקמרת DV דיגיטלית. הסרט הזה יצר את הזומבי המודרני. עד אז, זומבים בקולנוע היו איטיים, מפגרים, מוגזמים. בויל הציג זומבים שהם חיות פראיות שרצות מהר ממך.

וההיסטוריה של הסרט מסובכת. בויל ב-2002 היה ידוע מ"Trainspotting" של 1996 - הסרט שיצר את הקריירה שלו ושל אוון מקגרגור. בויל רצה לעשות סרט אימה - דבר שלא היה רגיל לבימאי בריטי שמכבד את עצמו. והסרט הזה היה הימור.

והתסריט נכתב על ידי אלכס גרלנד - סופר בריטי שכבר הצליח עם "החוף" של 1996 (גם הוא הפך לסרט). גרלנד ובויל יצרו צוות שעשה גם "שמש" של 2007 (עם פיינס) ו"אקס מכינה" של 2014. "28 ימים אחרי" היה הסרט הראשון שלהם יחד.

ההתחלה השקטה של לונדון

הסצינה הראשונה של הסרט - כשגיים (קיליאן מרפי) מתעורר בבית חולים ויוצא ללונדון ריקה - היא רגע של קולנוע גדול. בויל מצולם את לונדון הריקה בלי בני אדם. לונדון ריקה אמיתית. הוא צילם את הסרט בארבעה השבועות הראשונים של 2002, בשעות מוקדמות בבוקר, וסגר רחובות לכמה דקות בכל פעם.

והקסם הוא שזה הרגיש אמיתי. לונדון ריקה היא דבר שלא רואים. גשר ווסטמינסטר ריק. כיכר טראפלגאר ריקה. כל פינה ריקה.

והפסקול של ג'ון מרפי - "In the House, In a Heartbeat" - רגע של מוזיקה שלא דומה לשום דבר אחר. הוא יוצר אווירה של פאניקה גם בסצינות שקטות.

והסצינה הזאת של לונדון הריקה - שצולמה ב-DV דיגיטלית עם רזולוציה של 480p - הפכה לסטנדרט של ז'אנר אפוקליפסה. הסצינות של ניו יורק הריקה ב"אני אגדה" של 2007 הם מחווה ישירה. ובויל יצר את התחושה הזאת בלי דאת CGI - רק עם תכנון לוגיסטי וצילום מוקדם בבוקר.

הזומבים הרצים

והדבר שהמציא את הז'אנר המודרני הוא שהזומבים בסרט הזה רצים. לא הולכים. רצים. וכשאתם רואים זומבי בקולנוע מהיר ופזיזה, אתם פוחדים.

הסצינה הראשונה של זומבי בסרט - הילד בכנסייה שמתחיל להתנודד ואז לרוץ אחרי גיים - רגע של אימה אמיתית. בויל לא משתמש ב-jump scares. הוא בנה את הזומבי במהלך מצומצם, ובמקום לקפוץ אליכם, הוא רץ אליכם.

והמסר הפילוסופי של הזומבים בסרט הוא שהם לא זומבים. הם בני אדם נדבקים בווירוס "זעם" - וירוס שעובר דרך נוזלי גוף וגורם לאדם להפוך לפראי תוך שניות. והמסר הוא שזעם הוא מחלה. ושכל אחד מאיתנו יכול להפוך למפלצת בתנאים הנכונים.

והווירוס הזה - "זעם" - היה רעיון של גרלנד. הוא ראה דיווחים על מהפכות ימי ה-90 ביוגוסלביה ובאפריקה. והוא חשב על איך אנשים שגרים יחד יכולים פתאום להרוג זה את זה. "28 ימים אחרי" הוא בעצם סרט על מלחמת אחים.

קיליאן מרפי בתפקיד הראשון שלו

קיליאן מרפי ב-2002 היה שחקן אירי לא מוכר. "28 ימים אחרי" היה התפקיד הראשון שלו בקולנוע אנגלי. מרפי מצליח להעביר את הקושי של גיים - רוכב אופניים שאיבד את כל מי שהוא הכיר.

והקסם של מרפי הוא בעיניים שלו. הוא משחק עייפות, פאניקה, אכזבה. הוא לא משחק גיבור. הוא משחק איש שמנסה לשרוד.

ומרפי המשיך לעבוד עם בויל - הוא הופיע ב"שמש" של 2007 בתפקיד אסטרונאוט. "28 ימים אחרי" היה הסרט שיצר את הקריירה שלו. ואחרי, הוא הופיע ב"בטמן מתחיל" של 2005, ב"קונספירציה" של 2018, וב"אופנהיימר" של 2023 - שעליו זכה באוסקר על שחקן ראשי.

הסיום שמסרב לתקווה

והסיום של "28 ימים אחרי" הוא רגע של קולנוע גדול. גיים, סלינה ו-הילדה הצעירה חנה מגיעים לבית חווה שבו הצבא הבריטי שולט. והם מבינים מהר שהצבא הוא לא הצלה. הוא איום אחר.

והקסם של הסיום הוא שהוא מציג את הצבא כזומבים אנושיים. הם לא נדבקו בווירוס. אבל הם הופכים לאלימים, פאשיסטים, מסוכנים בדיוק כמו זומבים. והמסר של בויל הוא שהבעיה היא לא הזומבים. היא האדם.

אומנם הסיום הוא כפול, אבל

אומנם הסיום של הסרט הוא שני סיומים אפשריים. בויל צילם שני סיומים - אחד שגיים נפצע ומת, ואחד שהוא שורד עם סלינה וחנה. הסיום שיצא בקולנוע הוא השני - האופטימי יותר.

ויש את הביקורת הסטנדרטית - שהסרט קצת מקבל סיום הוליוודי. חבל - הסיום עם המוות של גיים היה חזק יותר. והגרסה האפלה זמינה ב-DVD כ"בונוס".

ההמשך וההשפעה

וההמשך - "28 שבועות אחרי" של 2007 - לא הצליח להגיע לסרט הראשון. והבימאי המקורי של הסיקוול חואן קרלוס פרסנאדיו השליך את הקסם של בויל. חבל - הסרט השני נראה כמו סרט אקשן הוליוודי במקום סרט אימה אירופי.

והיה אמור להיות "28 חודשים אחרי" - גרסה שלישית - שעדיין לא יצאה. בויל הצהיר ב-2024 שהוא רוצה לעשות אותה. אנחנו מחכים.

הירושה

"28 ימים אחרי" הוא הסרט שהמציא את הזומבי המהיר. הוא לא הסרט הזומבים הראשון. אבל הוא הסרט שיצר את הז'אנר המודרני. "World War Z", "Train to Busan", "The Last of Us" - כולם חבים לו משהו. וכל ז'אנר הוויראל-אפוקליפסה שצמח ב-20 השנים האחרונות נשען על הקיצורי דרך שגרלנד ובויל מצאו - וירוס שעובר תוך שניות, חברה שקורסת תוך 28 ימים, צבא שהוא איום גדול מהמתים.

מה שהופך אותו לאחד מסרטי האימה הכי משפיעים אי פעם זה לא הזומבים. זה המסר. בויל אומר ש"הזעם" הוא לא וירוס - הוא בני אדם בלי מסכה. וזה מה שעובד גם 24 שנה אחר כך. צופים את הסרט בלי ידיעה שמדובר בסרט זומבים, ועדיין סופגים אגרוף.