שוד בתוך התת-מודע: המותחן שהתייחס למוח האנושי כמו אל כספת משוריינת

נולן בנה עולם בתוך עולם

אין סרט מסחרי גדול של 2010s שגרם ליותר ויכוחים בין חברים על השולחן מאשר "השתלה". "זה על חלום בתוך חלום." "זה על אדם שלא יודע אם הוא חי." "זה על שכול שמתחפש למותחן שוד." כולם צדקו במידה. אף אחד לא צדק לגמרי. וזה בדיוק מה שעושה את הסרט הזה למה שהוא.

נולן השיג כאן משהו נדיר - בלוקבאסטר של מאתיים מיליון דולר שדורש מהצופה לעבוד. אין הסבר רך, אין דמות שמסכמת את הכללים בעמוד אחד. אתה לומד תוך כדי תנועה, ואם איבדת רגע - איבדת שכבה.

דיקפריו וצוות הגנבים

ליאונרדו דיקפריו כדומיניק קוב הוא דיקפריו של נולן. עד "השתלה" הוא היה השחקן של סקורסזה - מנהיג שכוחו בכריזמה. עם נולן, הוא הופך לשחקן שכוחו במחשבה. קוב הוא לא גיבור פעולה. הוא חולם.

וצוות הגנבים סביבו - ג'וזף גורדון-לויט כארתור, טום הארדי כאיימס, דילן פייג' כאריאדנה, קן ווטנבה כסאיטו - כל אחד מהם מקבל אישיות. הקסם של הקאסטינג הוא שכל שחקן מביא משהו ייחודי לסצינות.

גורדון-לויט בסצינה של הקרב במסדרון בכבידה אפסית - כוריאוגרפיה שלקח לצילום שבועיים - הוא רגע אחד של קולנוע גדול. הסצינה צולמה בסט מסתובב, בלי CGI לעיתים. תאמינו לי - אתם רואים שזה אמיתי.

אריאדנה - העיניים של הצופה

אלן פייג' כאריאדנה היא הדמות שמסבירה את הסרט לצופה. היא חדשה לעולם של החלומות, ובאמצעות השאלות שלה, גם הצופה לומד.

הקסם של נולן הוא שהוא לא מסביר באמצעות מונולוגים. הוא מסביר באמצעות שאלות. "איך אני יודעת שאני בחלום?" "אריאדנה שואלת. וקוב עונה - "אם אתה לא יכול לזכור איך הגעת לכאן." ובאותה שנייה, אנחנו, הצופים, מנסים לחשוב מתי בפעם האחרונה זכרנו איך הגענו למקום שאנחנו עכשיו.

הסצינות של החלומות

נולן בנה את הסצינות של החלומות בצורה שדומה לחלומות אמיתיים. לא כל דבר בהן נראה הגיוני. הזמן זז אחרת. אנחנו עוברים מסיטואציה לסיטואציה בלי הסבר.

והסצינות הוויזואליות - פאריס שמתכופפת על עצמה. עיר שלמה שנמצאת ב-Limbo. מסדרון מסתובב. - הן רגעים של קולנוע ויזואלי שלא דומים לכלום.

והקסם הוא שכולם מצולמים באמת. נולן ידוע במחויבות שלו לאפקטים פיזיים. הוא בנה סטים מסתובבים. הוא נסע לפאריס וצילם רחובות שנכנסים בעצמם בעזרת אפקטים פיזיים. הוא לא לקח את הדרך הקלה.

הפסקול של זימר

הנס זימר כתב פסקול שהגדיר את העשור הבא של סרטי בלוקבאסטר. הצליל "בראאאם" - האזעקה הנמוכה והמתמשכת - הופך לכלי תרבותי. כל סרט אקשן של 2010s שאחר כך השתמש בו.

והקסם של הפסקול הוא שהוא משולב עם הסיפור. הוא לא רקע. השיר של אדית פיאף - "לא, אני לא מתחרטת על דבר" - שמתנגן בחלום כדי להעיר את החולמים, הוא חלק מהפלוט. הוא לא קישוט.

הסיום שכולם מתווכחים עליו

אני לא אגיד מה הסיום. אבל אומר שהסיום של "השתלה" הוא הסיום שכולם מתווכחים עליו עד היום. האם קוב חזר למציאות? האם הוא עדיין בחלום?

ונולן עצמו - בראיון ל-2010 - סירב לענות. "אם אני אגיד לכם, זה ייקח את העניין." וזה בדיוק מה שעושה את הסרט נצחי. הוא לא נותן לכם תשובה. הוא נותן לכם שאלה.

אומנם דורש ריכוז, אבל

אומנם הסרט דורש ריכוז גבוה. מי שלא מוכן לעקוב אחרי שלוש שכבות של חלום בו זמנית עלול להרגיש מבולבל. ויש את הביקורת הסטנדרטית - שהדיאלוג לפעמים מסביר יותר מדי. נולן לא תמיד סומך על הצופה.

ויש את העובדה שהקסם הרגשי של הסרט - הקשר של קוב לאשתו - לא תמיד מקבל את הזמן שהוא ראוי לו. חבל - היה אפשר לתת לזה עוד 10 דקות.

הירושה

"השתלה" הוא הסרט שלימד דור שלם של בימאים שאפשר לעשות בלוקבאסטר חכם. נולן הוכיח שאפשר להשקיע מאתיים מיליון בסרט שדורש מהצופה לחשוב, ולא רק להסתכל - והקופות יחזירו את ההשקעה. כל סרט מסחרי "מורכב" שיצא אחרי 2010, מ-"Interstellar" דרך "Tenet" ועד "Everything Everywhere All At Once", חייב משהו ל"השתלה".

הסיום הפתוח

והסיום - הסביבון שמסתובב ולא יודעים אם הוא נופל - הפך לסיום הקולנועי הכי מתווכח של העשור. דיקפריו מסתובב לסביבון, רואה את הילדים שלו, ואז המסך נחתך. ואנחנו לא יודעים אם זה אמיתי.

נולן עצמו אמר ב-2015 - "זה לא משנה אם זה חלום או לא. מה שמשנה הוא שקוב הפסיק לבדוק." זו הצהרה פילוסופית. ההגדרה של מציאות היא לא אם זה אמיתי. ההגדרה היא אם זה משמעותי לאדם שחי בה.

חמש עשרה שנה אחרי - הסביבון עדיין מסתובב בראש שלי. הציון: 9. סרט שמרוויח כל אמצעי שננקטו בו, ואחד מחמישה הסרטים הכי חשובים שיצאו בעשור הזה.