מאמורו אושיי יצר את סרט האנימה שהשפיע על המטריקס ועל כל מדע בדיוני שבא אחריו. פילוסופיה של זהות ותודעה בעולם סייברפאנק - אנימציה שמבקשת ממך לחשוב, לא רק לצפות. קצב איטי אבל עומק אמיתי.
האנימציה היפנית שיצרה את המטריקס
ב-1995 הוליווד עוד עבדה בעולם של "טרמינטור 2" ו"מטריקס" עוד היה תסריט מקופל בארגז של זוג אחים מאי-מוכרים בשם וואצ'ובסקי. הקולנוע על מציאות וירטואלית, סייבורגים, וזהות דיגיטלית היה כמעט לא קיים במערב. וביפן, באותה שנה, מאמורו אושיי הוציא סרט אנימה עם תקציב של 8.6 מיליון דולר שהקדים את כל זה בארבע שנים.
ההיסטוריה של ההשפעה הזאת ברורה. האחים וואצ'ובסקי הראו את "רוח רפאים בקליפה" לאולפן וורנר ברוס בשנת 1996 כדוגמה למה שהם רוצים לעשות. הסצינה הפותחת של "מטריקס" - שבה טריניטי קופצת מבניין ועוצרת את הזמן - היא מחווה ישירה לפתיחה של "רוח רפאים". כל הסגנון הויזואלי של "מטריקס", הקוד הירוק שיורד על המסך, הצילום של מציאות דרך עיני המכונה - מקורו ב-1995 בטוקיו.
הסרט יצא ביפן ועוסק במאיוטר מוטוקו קוסאנגי - שוטרת חשאית עם גוף סייבורגי שחוקרת רוצח דיגיטלי. מאמורו אושיי ביים את הסרט עם תקציב של 8.6 מיליון דולר. והוא הוציא רק 11 מיליון דולר בקופות. אבל הוא הפך להיות הסרט הכי משפיע של אנימה ב-90s.
הקומיקס המקורי שמאחורי הסרט
הסרט מבוסס על המנגה "רוח רפאים בקליפה" של מסאמונה שירואה משנת 1989. המנגה עוסקת בפילוסופיה של זהות בעולם דיגיטלי - שאלות שהיו רחוקות ב-1989 וקרובות מאוד היום. ושירואה היה אחד היוצרים הראשונים שהבינו שהאינטרנט עומד לשנות את האנושות.
ואושיי לקח את המנגה ועשה ממנה משהו אחר. שירואה כתב סיפור עם הומור, אקשן, ואלמנטים פילוסופיים. אושיי חתך את ההומור והאקשן והשאיר רק את הפילוסופיה. ויש בעולם המעריצים מחלוקת - האם זה היה הצעד הנכון, או שאושיי איבד חלק מהקסם של המקור.
הסיפור הקלאוסטרופובי
הסיפור הוא קלאסיקה של ציברפאנק. עתיד שבו אנשים יכולים להחליף את גופם בגופים סייבורגיים. המוח עצמו הופך לדיגיטלי. וכש-"בובן" - רוצח דיגיטלי שיכול להיכנס למוחות אחרים - מגיע, האם הזהות העצמית עדיין קיימת?
והסצינה הסופית של הסרט - שבה מוטוקו מתעמת עם בובן ומבינה שהוא לא רוצח, הוא ישות חדשה - חיים דיגיטליים - רגע של קולנוע אנימה גדול. מוטוקו, שעד לאותו רגע התלבטה אם היא בכלל אדם, מקבלת תשובה: "אתה לא חייב להיות אנושי כדי להיות חי." וזה משפט שמהדהד עד היום.
האנימציה של 1995
והאנימציה של הסרט - שמ-1995 - עדיין נראית טובה היום. אושיי השתמש בעדינות. כל פריים מצויר ביד. והסצינה הראשונה שבה מוטוקו צוללת מבית גבוה לתוך מים - רגע של אנימציה גדולה.
וצוות Production I.G שאחראי על האנימציה השתמש בשילוב של אנימציה מסורתית עם CGI מוקדם. הוא היה אחד הסרטים הראשונים שעירב את שני המדיומים בצורה שעובדת. הסצינה של בנייני העיר ההונג קונגית של מוטוקו - חצי מסורתי, חצי דיגיטלי - היא יוצאת דופן גם היום.
פסקול שכמעט אין לו
וקנג'י קוואי - המלחין - יצר פסקול שרחוק מכל פסקול אנימה אחר. הוא משתמש במקהלה יפנית מסורתית, תופים, וקולות שלא ברור אם הם של בני אדם או רוחות רפאים.
והקסם של הפסקול הוא שהוא לא מסביר את הדרמה. הוא יוצר אווירה. כשהפסקול מתחיל בסצינה הראשונה, אתם יודעים מיד שזה לא סרט אנימציה רגיל. זה משהו אחר.
אומנם איטי, אבל
אומנם הסרט איטי מאוד. חצי שעה ראשונה כמעט בלי דרמה. מי שלא מוכן לסבלנות לא יחזיק. חבל לחלק מהצופים. במיוחד אם הם הורגלו לסרטי אנימה מהירים כמו "דרגון בול" או "נארוטו".
ויש את הביקורת שהסיפור מסובך מדי. ההסברים הפילוסופיים על זהות דיגיטלית לפעמים מעיקים. וכשמוטוקו מדברת על מהי זהות, היא לא תמיד מצליחה להבהיר. זה כתיבה שמסתמכת על הצופה לעבוד קשה.
ההמשך שיצא
אושיי עשה גם "רוח רפאים בקליפה 2: תמימות" ב-2004 - המשך שלוקח את הפילוסופיה צעד אחד רחוק יותר. הוא לא הצליח כמו הראשון, אבל הוא ראוי לצפייה. ויש את הסדרה "Stand Alone Complex" שיצאה ב-2002-2003 - המעריצים מתווכחים אם היא טובה יותר מהסרט הראשון, ואני אישית חושב שהם צודקים.
ולסיום
"רוח רפאים בקליפה" הוא הסרט שיצר את 'מטריקס'. הוא לא הסרט הכי כיף שתראו. אבל הוא הסרט הכי משפיע של אנימה ב-90s. והוא הוכיח שאנימציה יפנית יכולה להיות קולנוע של מבוגרים, לא רק בידור לילדים.
ואי אפשר לדבר על "רוח רפאים בקליפה" של 1995 בלי להזכיר את הריימייק החי של 2017. סקרלט יוהנסון בתפקיד מוטוקו, תקציב של 110 מיליון דולר, ויכוח על white-washing שהמשיך שנים. הסרט נכשל בקופות וקיבל ביקורות שליליות. הסיבה לא הייתה רק הבחירה בשחקנית לבנה - הסיבה הייתה שהריימייק לא הבין מה גרם לסרט המקורי לעבוד. המקור של 1995 הוא מדיטציה איטית על זהות. הריימייק של 2017 הוא סרט אקשן שמנסה להעמיד פנים שיש לו עומק.
הציון: 7/10. סרט שדורש סבלנות, אבל שמתגמל אותה. הוא לא בשבילכם אם אתם מחפשים אקשן ובידור. הוא בשבילכם אם אתם רוצים לחשוב על מה זה אומר להיות אנושי בעידן שכל גבול בין גוף לדיגיטלי נמחק. ב-2026, השאלות שלו רלוונטיות יותר מאי פעם.