האיש שגר בשדה התעופה ולמד משהו על אמריקה

ספילברג עוסק בעולם פנימי

מהראן כרימי, אזרח איראני, חי שמונה-עשרה שנה בנמל התעופה שארל דה גול בפאריס, ומת ב-2022 אחרי שלא הסכים לעזוב. על הסיפור הזה ספילברג בנה קומדיה רומנטית עם טום הנקס. זאת בחירה מוזרה - לקחת טראגדיה עכשווית של חוסר זהות ולעטוף אותה בעטיפה של "הוליווד פיל-גוד". והדבר המרשים הוא שספילברג הצליח. הוא הצליח לעשות את הסרט הכי אנושי שלו, גם אם הוא הסרט הפחות שאפתני שלו.

זה לא "שינדלר". זה לא "להציל את טוראי ראיין". זה ספילברג בקצב נמוך, מנסה להבין מה זה לחיות בתוך חלל ביורוקרטי שלא רואה אותך. וזה עובד.

סטיבן ספילברג ביים את הסרט עם טום הנקס. והוא מבוסס על סיפור אמיתי - אדם איראני בשם מהראן כרימי שחי 18 שנה בנמל התעופה שארל דה גול בפאריס. ספילברג שינה את הסיפור - הדמות שלו היא ויקטור נבורסקי, איש ממדינה דמיונית, שתקוע בנמל התעופה JFK בניו יורק.

והבחירה לשנות את הסיפור הייתה חכמה. הסיפור האמיתי של מהראן כרימי הוא טראגי - הוא חי בנמל 18 שנה ומת ב-2022, אחרי שלא הסכים לעזוב. הסרט של ספילברג הוא גרסה רומנטית של הסיפור. ויקטור נבורסקי תקוע בנמל בגלל שמדינתו עברה הפיכה צבאית. והוא לא יכול לחזור הביתה ולא יכול להיכנס לאמריקה. הוא תקוע בלימבו.

טום הנקס בשפה לא שלו

טום הנקס כויקטור עושה את הביצוע שמראה כמה השחקן הזה גדול. הוא משחק את ויקטור באנגלית שבורה. הוא לומד אנגלית במהלך הסרט - מבין את העיתון, לומד מילים מהאנשים סביבו. והקסם של הנקס הוא שהוא לא מנסה לעשות הבעות גלויות. הוא רק נראה. הוא מבין. הוא לומד.

הסצינה שבה הוא יוצר עסקה עם אדם בנמל - "חמש דולר. תרגום. 250 לכל ספר." - רגע של קומדיה גדולה. הנקס לא מצחיק. הוא רק מצליח. והוא מציג את ויקטור כאדם חכם ולא כאיש תמים. ויקטור לומד את הנמל. הוא הופך את הנמל לבית שלו.

וההכנה של הנקס לתפקיד הייתה חודשים של עבודה עם מאמן ניב. הוא בנה את האנגלית השבורה של ויקטור באופן שיהיה עקבי - הוא טועה בדיוק באותם דברים בכל הסרט. והקסם הוא שאתם מאמינים שהוא באמת לא דובר אנגלית.

הנמל כעולם

והקסם של הסרט הוא שהוא מתרחש כולו בנמל תעופה אחד. ספילברג בנה את הנמל כסט אמיתי - לא הסט של JFK, אלא בנייה ענקית באולפנים של פאראמאונט. והוא הפך את הנמל לעולם.

ויקטור פוגש שם ענלה (סטנלי טוצ'י), אנמליה (קתרין זטה-ג'ונס), גופטה (קומאר פאלאנה), ועובדים אחרים. כל אחד מהם הוא דמות. תחשבו על זה ככה - אחרי 30 דקות בסרט, אתם מרגישים שאתם מכירים את הנמל הזה אישית.

ובמיוחד קומאר פאלאנה כגופטה - מנקה הודי שמנסה להוכיח שהוא לא רוצח. הוא הדמות הכי מצחיקה של הסרט. "אני לא הרגתי. אני לא הרגתי." וההומור של הדמות הזאת מגיע מהעובדה שאף אחד לא חושב שהוא הרג מישהו - אבל הוא משוכנע שכולם חושבים.

דיקסון של סטנלי טוצ'י

סטנלי טוצ'י כפראנק דיקסון - המנהל של נמל התעופה JFK - מציג ביצוע של גבור-נבל מורכב. הוא לא רוצע. הוא רק רוצה את העבודה שלו. "אני לא רוצה שתישאר. אני רוצה שתעזוב."

והקסם של טוצ'י הוא שהוא לא הופך את דיקסון לקריקטורה. הוא מבין שהדמות הזאת היא ביורוקרט אמריקאי שעבד 25 שנה ולא רוצה בעיות. ויקטור הוא בעיה. ודיקסון לא יודע איך לפתור את הבעיה הזאת בלי לפגוע בה.

והמונולוג שלו - "אני אומר לך, אדון נבורסקי. תחתום על הטופס. תיכנס לאמריקה. אני אעשה את הניירת. הכל יהיה בסדר." - הוא רגע של דמות שלא רוצה רוע, אבל לא יכולה לחשוב מחוץ לקופסה שלה.

אומנם איטי, אבל

אומנם הסרט איטי. 128 דקות של אדם שתקוע בנמל. אין אקשן. אין אקשן הוליוודי. מי שמחפש סרט גדול לא ימצא אותו. חבל לחלק מהצופים.

ויש את הסיפור הרומנטי עם אנמליה של זטה-ג'ונס - שמורגש קצת כפנטזיה. היא דיילת אווירונית שיוצאת עם בכירים. הסיפור איתה לא תורם הרבה לעלילה. והאמת היא שזטה-ג'ונס נראית שלא במקום בסרט הזה - היא יותר זוהרת ממה שהסרט צריך.

ההשפעה של הסרט

ו"הטרמינל" הפך לסרט של מורי לפילוסופיה - הוא מציג את שאלת "מי אני" כשהזהות שלך נמחקת. ויקטור הוא איש ממדינה שלא קיימת. הוא לא איש מקומי בארה"ב. הוא לא איש מקומי בקרקאוז'יה. הוא איש בלימבו.

והקסם של הסיפור הזה הוא שהוא רלוונטי גם היום. מהגרים, פליטים, אנשים שתקועים במצבים ביורוקרטיים - הסרט הזה מציג אותם בכבוד. והוא מציג את אמריקה כמדינה שלא תמיד יודעת איך לקבל אנשים אחרים.

הסרט הזה ב-2026

"הטרמינל" של 2004 לא היה אמור לעמוד בפני הזמן. קומדיה רומנטית של ספילברג, פסקול של ג'ון וויליאמס, סיום פיל-גוד. אמור להיות שכוח. אבל בעידן שבו דיון על הגירה, על פליטים, על אנשים שתקועים בלימבו ביורוקרטי נמצא בכל מקום - הסרט הזה מרגיש מודרני יותר מרוב הסרטים החדשים.

ויקטור נבורסקי לא נכנע. הוא לא בכה. הוא בנה לעצמו חיים בתוך הקופסה. "הטרמינל" הוא לא יצירה. הוא הסרט הקטן והאנושי של ספילברג, ולפעמים זה מספיק. 8/10. הסרט שמצליח להיות נחמד בלי להיות מטופש - וזה לא ניתן לעשות בקלות.