ספילברג, דיקפריו, ומרדף שלא מפסיק לחייך

ספילברג, דיקפריו, ומרדף שלא מפסיק לחייך

שני עכברים נופלים לתוך פחית חמאת בוטנים. אחד שוקע. השני מנענע ברגליים עד שהחמאה הופכת לחמאה רגילה - ואז יוצא. המשפט הזה, שכריסטופר ווקן אומר באמצע "תפוס אותי אם תוכל", הוא כל הסרט בשורה אחת. סטיבן ספילברג לקח סיפור של גנב כריזמטי - והפך אותו לסיפור על ילד שמנענע ברגליים בכל הכוח כדי לא לטבוע.

הסיפור האמיתי של פרנק אבגנייל הבן - גבר שגנב, התחזה לטייס, לרופא, לעורך דין, ולכל מה שנראה כמו ביטחון עצמי ב-250 דולר - הוא בלוף שכל ילד היה רוצה לעשות. וספילברג הבין שהבלוף מכסה על כאב. הרמאות של פרנק לא נובעת מאוות בצע. היא נובעת מרצון עז לא להיות מי שהוא. ספילברג, שהוא לרוב בימאי של גיבורים, לקח כאן דמות שהיא בעצם עצובה, ופירק את הקסם שלה בסבלנות. אבל היי - הוא לא הרס את החיוך. כל הסרט מצליח להיות גם רחוב בידור ויזואלי וגם דיוקן רגשי.

ספילברג בתפקיד שלא רגיל

זה אחד הסרטים המוזרים ביותר בפילמוגרפיה של ספילברג, וגם אחד הטובים ביותר. הוא בא אחרי "מחפשי האבדה" של ב'דיקפריו, אחרי "מינוריטי ריפורט", ולפני "מינכן". ובאמצע התקופה הכי כבדה של ספילברג מבחינת נושאים - הוא יוצר סרט שנראה קליל. למעשה, הוא הסרט הכי כבד שלו מהתקופה הזו, רק שהוא מוסתר היטב.

ספילברג בנה את הסרט מאחורי טון של קומדיית מרדף - הקאמרה זזה מהר, הצבעים חזקים, ג'אזי ברקע - אבל בכל פעם שהמרדף עוצר, הסרט הופך לדרמה משפחתית. התנועה הזאת בין שני הז'אנרים, שאף אחד לא יודע לעשות כמו ספילברג, היא הסיבה שהסרט עובד אחרי 23 שנה.

דיקפריו מגלם כריזמה כמאמץ

ליאונרדו דיקפריו בגיל עשרים ושבע עושה משהו שלא כל שחקן מסוגל - הוא מגלם כריזמה. לא רק מגלם - הוא גורם לה להיראות כמו מאמץ. כמו דבר שנלמד ולא שניתן.

פרנק שלו הוא נער שלמד שהחיוך הנכון פותח יותר דלתות מכל מפתח, אבל מאחורי החיוך יש ילד שמחפש אבא שיגיד לו שהוא בסדר. הסצינה שבה הוא חוזר הביתה לכריסמס, מלפנים בחליפת ה-TWA, ומגלה שאמא שלו התחתנה מחדש - הפרצוף של דיקפריו ברגע הזה הוא כל הסרט בביטוי אחד.

ווקן גונב את הסרט, הנקס מחזיר אותו

כריסטופר ווקן כפרנק אבגנייל האב הוא מי שגונב את הסרט בשבעים הדקות שיש לו. האב שנכשל, שאוהב את בנו, שאשם בכל מה שקרה. ווקן מגלם אותו בפנים ולא בדו-שיח. הרגע שבו הוא יושב מול בנו ומדבר על "שני עכברים" שנפלו לתוך פחית חמאת בוטנים - הוא אחת המטאפורות הפשוטות והנכונות ביותר שנכתבו לקולנוע.

תום הנקס כסוכן קאל הנרטי הוא ניגוד מחושב. מה שפרנק הוא בחוץ, הנרטי הוא בפנים. עקשן, שקט, מוכה בדידות - ויחד עם זאת, אדם שמבין את פרנק עמוק ממה שפרנק מבין את עצמו. הקשר ביניהם, שמתפתח לאורך הסרט לדבר שנמצא בין ציד לידידות, הוא הלב הרגשי של הסרט.

ג'ון וויליאמס מזמין אתכם להנות

ג'ון וויליאמס כתב פסקול שהוא חגיגה לאוזן ולנשמה. הנושא הראשי - ג'אזי, קליל, עם ג'יווה שנדה לשנות הששים - הוא מושלם. הוא לא מסביר לך מה להרגיש. הוא מזמין אותך להנות מהמרדף בדיוק כמו שפרנק עצמו נהנה.

וסצינת הפתיחה האנימציה, שמחווה לסרטים הקלאסיים של שנות השישים, מבטאת את הטון של הסרט בלי שצריך עוד מילה.

ואז הסרט נפגע בלב

הסרט לא מסתפק בבידור. כשפרנק מתקשר לקאל בחגים - בשל כך שאין לו אף אחד אחר לדבר איתו, בשל כך שהבדידות של אדם שמסתתר מאחורי זהויות אחרות היא גדולה מכל חדר מלון יקר - פתאום המרדף נהפך לסיפור עצוב על ילד שמעולם לא בגר.

ספילברג מחביא את הנושא הזה מאחורי ברק של קסטינג ותלבושות, ואז פוגע בך עם הלחי הפנויה. וזה הקסם של הסרט - שהוא בידור גם כשהוא מציג טרגדיה.

אומנם האמצע מאט, אבל

אומנם האמצע של הסרט - עם הטיול לאירופה וסצינת ההצעה - נמשך קצת יותר מהמקצב שהסרט בנה. הסרט הכי חזק כשהוא בתנועה, כשפרנק בורח, כשקאל רודף. כשהוא עוצר - גם הקצב עוצר.

ויש את הסיום שמרגיש מעט הוליוודי. חבל שלא קיבלנו עוד דקות של מתח לפני שספילברג מסתפק במנעם.

בשורה התחתונה

"תפוס אותי אם תוכל" הוא קולנוע שמייצג את הסיבה שאני אוהב לשבת באולם. בידור, לב, ביצוע וכוכבים שפשוט עובדים. הוא מוכיח שסרט יכול להיות גם חכם וגם כיף, גם דרמה וגם קומדיה, גם פשע וגם מחקר על מה שמביא אנשים לגנוב זהות אחרת.

פרנק אבגנייל - הסיפור האמיתי

והסיפור של פרנק אבגנייל הבן מורכב יותר מהסרט. הסיפור שהוא סיפר במשך 50 שנה - על איך הוא היה רמאי גדול שגנב 2.5 מיליון דולר - הוטל בספק ב-2020. עיתונאים גילו שהסיפור היה מנופח, לפעמים מומצא לחלוטין. אבגנייל לא היה טייס מקצועי. הוא לא הוצב כרופא. רוב הסיפור שלו היה תעמולה אישית.

וההיסטוריה הזאת לא משנה את הסרט. "תפוס אותי אם תוכל" של 2002 הוא יצירה קולנועית, לא ביוגרפיה. ספילברג ודיקפריו יצרו דמות, לא תיעוד. הסרט עצמו עומד גם אם המקור שלו היה רמאי גדול יותר ממה שחשבנו.

הציון: 9 מתוך 10. פרנק אבגנייל של דיקפריו הוא אחת הדמויות המורכבות שספילברג יצר אי פעם - ילד שלמד לחייך לפני שלמד להאמין שהוא ראוי לאהבה. וזה מה שעושה את הסרט הזה לקלאסיקה ולא רק לסרט בידור מוצלח.