מוזיקה, מרדפים, ואנסל אלגורט שכולו ריתמוס

הסרט שמרקיד אותך

אדגר רייט עבד על הרעיון של "בייבי דרייבר" 22 שנה. מאז 1995 הוא חשב על נהג בריחה שלא יכול לעבוד בלי מוזיקה באוזניים, ושמתאים את כל התנועות שלו לקצב. הוליווד פחדה מהרעיון - סרט אקשן שהוא בעצם מחזמר? סרט שבו כל ירייה מתואמת לתופים של שיר ספציפי, וכל פנייה מסתנכרנת לבס? זה לא תקציב נמוך, זה תקציב סטודיו, וזה צריך לעבוד.

ב-2017 רייט הצליח לשכנע את סוני להפיק את זה, וכל מי שראה את התוצאה הבין מיד שהוא צדק. כל סצינת אקשן נבנתה סביב שיר. כל מרדף נחתך במלואו לקצב של מוזיקה. המוזיקה היא לא פסקול. היא המבנה. והעובדה שזה לא נראה כמו גימיק היא ההישג המרכזי של הסרט - רייט עושה את זה כל כך מדויק שאחרי 10 דקות אתם מפסיקים לשים לב לסנכרון ופשוט שוקעים בריקוד.

אנסל אלגורט שמרקיד

אנסל אלגורט כבייבי - נהג בריחה צעיר שמאזין למוזיקה כל הזמן בשל טיניטוס - הוא דמות שכוחה ברגליים שלו, לא בקול. הוא לא מדבר הרבה. הוא רוקד.

הפתיחה של הסרט - שיר של 'בון אבר' מתחיל, בייבי יושב במכונית עם המבריחים שלו, מחכה לשוד שיתחיל - היא דקה אחת של קולנוע מבוים בלי בלוף. אלגורט לא רק מחכה. הוא מסנכרן את כל התנועות שלו לקצב של השיר. הוא דופק על הגלגל לפי הקצב. הוא משדר אותות עם הראש לפי הקצב. הוא מרקיד.

והקסם הוא שהוא לא מודע לזה. בייבי לא יודע שהוא רוקד. המוזיקה היא חלק מהוויה שלו, לא משהו שהוא עושה.

הצוות של פושעים

ג'ון האם כבאדי, ג'יימי פוקס כבאט, אייזה גונזלס כדרלינג, קווין ספייסי כדוק - חבורה של פושעים שכל אחד מהם מקבל זמן. ולא רק זמן - אישיות.

האם משחק את באדי בעדינות מאיימת. הוא נראה כמו אדם נורמלי, אבל ברגע אחד הוא משוגע. פוקס משחק את באט בכוונה כסוציופאת. הוא לא נמכר על ידי מה שהוא אומר. הוא נמכר על ידי איך שהוא מסתכל.

וספייסי - גם כאן בעיתיות שלו - מצליח לתת לדוק כובד ראש. הוא הבוס. הוא לא צריך לצעוק.

דבורה - הרומן שמתחיל בקפה

ליליי ג'יימס כדבורה היא הרגע הרך של הסרט. בייבי פוגש אותה במסעדה. היא מלצרית. הוא נהג בריחה. הם מתאהבים בקצב של שיר.

והסצינה הראשונה שלהם - שיחה על שמות בשירים - היא רגע יפה. בייבי שואל אותה אם יש לה שיר עם השם שלה. דבורה אומרת שכן. "דבורה" של ג'ראלד". ואז - "זה לא שיר טוב", היא אומרת. וצוחקת.

והקשר ביניהם - שני אנשים שלא רוצים את החיים שיש להם, וחולמים על להיכנס לכביש ולהישכח - הוא אמיתי. בלי דרמה. בלי מלודרמה.

הקצב שעובד

והאמיתי הקסם של בייבי דרייבר הוא בעריכה. רייט וצוותו עברו על כל סצינה ועיגנו אותה למוזיקה. כל ירייה בסרט מסתנכרנת עם תופי השיר. כל מנת בסיסיו מסתנכרנת עם בס. כל פתיחה של דלת מסתנכרנת עם הקצב.

וזה לא טריק חינם. זה משדר את המסר של הסרט. בייבי חי בעולם של מוזיקה. הסצינות הופכות לחזיון פנימי שלו. אנחנו לא רואים את העולם - אנחנו רואים אותו דרכו.

ומרדף האקשן הראשון של הסרט - שמתחיל לשיר "Bellbottoms" של ג'ון ספנסר בלוז אקספלוז'ן - הוא שש דקות של קולנוע ש מצריך מהצופה לשבת. רייט בנה את כל הכוריאוגרפיה של המכוניות סביב המוזיקה. כל פעם שהשיר משתנה - גם הסצינה משתנה.

אומנם פתיחה איטית, אבל

אומנם החצי השני של הסרט מאט. כשהקשר עם דבורה הופך מרכזי, האקשן מתאט. הוא חוזר בסיום, אבל יש 30 דקות באמצע שלא תורמות הרבה.

ויש את הסיום - שמרגיש קצת הוליוודי מדי. אחרי שעה וחצי של קולנוע מקורי, הסיום הולך למקום שכבר ראינו בסרטים אחרים. חבל - אבל לא הורס את הסרט.

אדגר רייט - הבימאי המוזיקלי

אדגר רייט הוא בימאי בריטי שעובד עם מוזיקה כחלק מהסיפור מאז ההתחלה. "שון של המתים" של 2004, "עוצרי הלילה" של 2007, "סקוט פילגרים" של 2010, "הסוף של העולם" של 2013 - כל הסרטים שלו משתמשים במוזיקה כדי להגדיר רגעים. אבל בעוד שבסרטים האחרים שלו המוזיקה היא תוספת, ב"בייבי דרייבר" היא העמוד השדרה. זה הסרט הראשון של רייט שלא צמוד לז'אנר הקומדיה - הוא סרט פעולה רציני, לא פרודיה.

והקאסטינג של אנסל אלגורט היה הימור משלו. ב-2017 הוא היה כוכב נעורים מ"גורל הכוכבים" של 2014, לא שחקן אקשן. רייט בחר בו בשל המוזיקליות שלו - אלגורט הוא DJ במציאות. וההימור עבד - אלגורט נושא את הסרט על הריקוד שלו, לא על הדיאלוג.

למה לחזור אליו

בייבי דרייבר הוא הסרט שמוכיח שאפשר לעשות סרט אקשן שהוא גם מחזמר, בלי שאף אחד מהם יהפוך לפחות מעצמו. רייט יצר משהו שאף אחד לא עשה לפניו - קולנוע שבו המוזיקה היא לא רקע, אלא מבנה. מסקסי גם בצפייה השלישית, גם אחרי שאתם יודעים את כל הסיבובים.

חזרו אליו לא בשביל האקשן, אלא בשביל הרגעים הרגישים בין בייבי לדבורה במסעדה. שני אנשים שלא רוצים את החיים שיש להם, וחולמים על להיכנס לכביש ולהישכח. בלי דרמה. בלי מלודרמה. רק שני אנשים שמרקידים בעולם לא קצוב. ציון: 9/10.