מכתב אהבה ליפן: איך יאקוזה, אנימה וגיטרות חשמליות יצרו סרט אחד גדול

טרנטינו עושה לי הצדעה לקולנוע

טרנטינו עושה רק דבר אחד טוב, ועושה אותו טוב יותר מכל אחד אחר - הוא לוקח כל סרט שאהב, מפרק לחלקים, ומורכב מחדש למשהו שלא קיים. ב"להרוג את ביל: כרך 1" הוא הביא את הטכניקה הזאת לשיא. אם "פאלפ פיקשן" היה טרנטינו של הדיאלוג, "להרוג את ביל" הוא טרנטינו של הצדעה - והוא לא מסתיר את זה לרגע.

הסרט הזה הוא מחווה לכל סוגי הקולנוע שטרנטינו אהב כילד - סרטי קונג פו של שאו ברדרס, סרטי סמוראי יפניים, סרטי גרינדהאוס אמריקאי, סרטי איטליאני של סרג'יו ליאונה, אנימה יפנית. והוא לוקח את כולם, מערבב, ויוצר משהו חדש - שאיכשהו לא מרגיש כקולאז' אלא כיצירה אחת אחידה.

אומה ת'ורמן בתור הכלה

אומה ת'ורמן כ-The Bride - דמות בלי שם רוב הסרט - עושה את הביצוע הכי פיזי של הקריירה שלה. היא התאמנה לקרב חרב במשך חודשים. היא רכבה על אופנוע. היא נלחמה. כל קרב שאתם רואים בסרט - היא עושה אותו.

והקסם של ת'ורמן הוא שהיא לא משחקת קונג פו. היא משחקת זעם. הזעם של אישה שאיבדה את חתונתה, את העובר שלה, את הזיכרון שלה - הופך לכוח שמניע אותה.

הסצינה הראשונה של הסרט - "דם בעיניים" - שבה היא מדממת על הרצפה ומסבירה לביל "זה התינוק שלך" לפני שהוא יורה בה - רגע של קולנוע מצמרר. ת'ורמן משחקת את הזעם הקפוא בעיניים של אישה שלא תוותר.

הקסם של הצילומים

רוברט ריצ'רדסון כצלם, סלי מנקה כעורכת, טרנטינו כבימאי - שלושתם יוצרים ויזואליה שלא דומה לכלום.

הסצינה ב"בית של עלי הכחולים" - שבה הכלה נלחמת במאה איש בו זמנית - היא 20 דקות של קולנוע גדול. טרנטינו מצולם את הסצינה בכמה סגנונות בו זמנית - שחור-לבן ברגעי האלימות הכי קשים, אנימציה ברגעי הצליעה, צבעים רוויים ברגעי הקרב הסטנדרטי.

והקסם הוא שהכל עובד. לא מורגש שזה תרגיל קולנועי. מורגש שזה הצדעה לכל קולנוע אסיאתי שטרנטינו אהב.

אנימציה כמסע

אחת הבחירות הכי חשובות של טרנטינו היא לקצר את סיפור הילדות של אורן איישי (לוסי ליו) באנימציה של 15 דקות. במקום לצלם את הסיפור הזה כסצינות ילדות, הוא נותן לאוטסטודיו של פרודקציון IG ליצור את הסצינה הזאת באנימציה יפנית קלאסית.

וזה רגע אחד של קולנוע. האכזריות של הסיפור - אורן רואה את הוריה נרצחים, נוקמת בנערה, ומתחילה את הקריירה הפלילית שלה - מועצמת על ידי האנימציה. טרנטינו מבין שיש סיפורים שאנימציה יכולה לספר טוב יותר ממציאות.

לוסי ליו והפרידה האחרונה

לוסי ליו כאורן איישי גונבת את כל הסצינות שלה. היא לא ראש קבוצה - היא המלכה של עולם הפשע היפני. ליו משחקת אותה עם כריזמה שקטה. היא לא צריכה לצעוק. היא רק צריכה להניח את העיניים שלה על מישהו.

והקרב הסופי בין הכלה לאורן - בגן השלג ביפן - הוא רגע אחד של קולנוע. טרנטינו מצלם את הסצינה הזאת בקצב מינימלי, עם פסקול שקט. השלג נופל. החרבות פוגשות. הדם. ולוסי ליו מתה ברגע שמסכם את הסיפור שלה.

אומנם אלים, אבל

אומנם הסרט אלים מאוד. חלק מהסצינות לא לכל אחד. הקרב בבית של עלי הכחולים מציג מאות אנשים שמתים בכמה דרכים שונות. הסצינה של ויפר וקופרבמטבח - דם, סכינים, ילדה צעירה שנכנסת באמצע - היא רגע של אכזריות שלא לכל אחד.

ויש את הסיפור שמתפצל - הסרט הזה הוא חצי סיפור. הסיום שלו הוא לא סוף - הוא מבוא לכרך 2. מי שלא מוכן לחכות לסרט השני (או לראות את שניהם ביחד) עלול להרגיש שמשהו חסר.

ולסיום

"להרוג את ביל: כרך 1" הוא הסרט שטרנטינו עשה לעצמו. זה לא סרט שמנסה לרצות אף אחד. זה סרט שטרנטינו רצה לראות, אז הוא יצר אותו.

טרנטינו והקלאסיקה הקולנועית

וטרנטינו, שעבד על הסרט מאז 1994, יצר מכתב אהבה לסרטי הז'אנר. "מתאגרפת" של ג'ניס ג'ין של 1973 (סרט הזורם של ז'אנר "שודדים"). "הפראים" של פוקאסאקו של 1973 (יקוזה). "גינקייאז" של מייוו'מבק של 1968 (סרטי שודדים יפניים). "שורש שיטה" של בריוס לי של 1972 (קונג פו). כל אלה השפיעו על "הרגי את ביל".

והקסם של טרנטינו הוא שהוא לא מסתיר את ההשראות שלו. הוא מצטט בסצינות ספציפיות. "קופץ למוות" עם הוונפר ההיוויארה - מחווה ל"לדי סנואובלאד". הסצינה הסופית של בריידום של אומה תורמן וגו-גו יובארי - מחווה ל"לדי סנואובלאד".

וטרנטינו עצמו, אחרי "הרגי את ביל", המשיך לעשות סרטים שמערבים מסורות קולנועיות. "דיאדר אינגלוריוס" של 2009 הוא מחווה למלחמת העולם השנייה. "ז'אנגו ללא חוט" של 2012 הוא מחווה למערבונים. כל סרט שלו הוא מחווה.

הציון: 9. ודעה לא פופולרית שאני מוכן להגן עליה: כרך 1 עדיף על כרך 2. כרך 2 הוא טרנטינו של הדיאלוג שחוזר לשיא שלו, אבל כרך 1 הוא הסרט שיש בו בית התה ואת הצבע הצהוב של אומה תורמן רוכבת על אופנוע - וזה רגעי קולנוע שלא יוצאים מהראש.