קארי לבש מסכה ועזב את שאר העולם מאחור

ג'ים קארי בשיא הקריירה שלו

ב-1994 ג'ים קארי הוציא שלושה סרטים בשנה אחת - "איש משוגע", "דאמב ודאמבר", ו"המסכה". כל אחד מהם היה להיט. כל אחד מהם הפך אותו לכוכב. ובכל זאת רק אחד מהם הוא קומיקס מצוייר חי שמוכיח שגוף יכול להיות אנימציה.

מבין השלושה, "המסכה" הוא היחיד שלא רק נשען על קארי - הוא נבנה סביב הרעיון שקארי הוא לוני טוונס בדמות אדם. וזה בדיוק מה שהופך אותו לסרט הכי מעניין מתוך הטריפקטה של 1994. השניים האחרים הם וויהיקלים נטו לקריירה. "המסכה" הוא רעיון.

צ'אק ראסל ביים את הסרט - שלא ביים הרבה אחרי, אבל הוא ביים את "מבוקש: זאב" של 2015. ב-1994 הוא היה בימאי לא ידוע, והאולפן (New Line Cinema) רצה לעשות סרט עם תקציב נמוך יחסית. התוצאה: הצלחה ענקית.

קארי בשיא הפיזי שלו

ג'ים קארי ב-1994 היה בן 32. הוא היה השחקן הכי פיזי של הוליווד. כל פנים שלו, כל גוף שלו, הופכים לכלי משחק. ובסרט הזה, הוא יכל לעשות הכל.

הקסם של "המסכה" הוא שהאפקטים החזותיים מאפשרים לקארי להפוך לקריקטורה. הלשון שלו יוצאת חצי מטר. העיניים שלו קופצות. הוא הופך לזאב כשהוא רואה אישה יפה. וכל זה עם הפנים של קארי שמוסיף משחק פיזי.

הסצינה של "קקא יו רהבה" של דזמונד", שבה קארי שר ורוקד עם המשטרה הוא רגע של קומדיה גדולה. הוא לוקח את הסצינה הזאת ועושה אותה לקלאסיקה. קארי משלב קומדיית טקס סלפסטיק (כמו באסטר קיטון), בלט קומי (כמו ג'ין קלי), ואקשן קומי (כמו מל ברוקס) בסצינה אחת.

והאפקטים החזותיים של ILM - שיצרו את ההפיכות של פני קארי לאנימציה - היו מהפכניים ב-1994. הסרט קיבל מועמדות לאוסקר על אפקטים חזותיים והפסיד ל"פורסט גאמפ." אבל הקסם של ההפיכות של פנים אנושיות לקריקטורה - שניתן לראות בסרט הזה לראשונה - הפך לסטנדרט של הוליווד.

קמרון דיאז בתפקיד הראשי שלה

קמרון דיאז בתור טינה קרליל הייתה בתפקיד הראשי שלה. היא הייתה דוגמנית. היא לא הייתה שחקנית. "המסכה" היה הסרט שגרם לה להיות שחקנית.

והקסם של דיאז כאן הוא בכריזמה הטבעית שלה. היא לא משחקת "בחורה יפה" סטריאוטיפית. היא משחקת אישה צעירה שיודעת בדיוק את השפעתה על גברים. והסצינה של הריקוד הראשון שלה - "היי, אנא תהיה שלי" - הופכת לאיינטית.

ודיאז ב-22 שנותיה הצליחה משהו שאף שחקנית אחרת לא הצליחה - הפכה למלכת קומדיה רומנטית של 90s ו-2000s. מ"המסכה" של 1994 ל"הילוך הראשון של מאיו" של 1998 ל"מלאכים של צ'ארלי" של 2000 ל"רב-טון" של 2003. דיאז הייתה אחת השחקניות הכי מצליחות של 2000s. והכל התחיל בסרט הזה.

הקומיקס כסיפור

והדבר הכי חשוב להבין על "המסכה" הוא שהוא מבוסס על קומיקס. המסכה המקורית של דארק הורס משנת 1991 היא קומיקס אכזרי - של איש שיש לו מסכה שהופכת אותו למשוגע מקסים שיכול להרוג בלי בעיה. הקומיקס נכתב על ידי ג'ון ארקודי ו-דאג מאהנקה. הוא היה אחד מהקומיקסים הראשונים של דארק הורס שהפכו לסרט.

והוליווד לקחה את הקומיקס וביצעה אותו - הסירו את האלימות, הוסיפו רומנטיקה, הפכו את "איפקיין" לדמות שאוהבים. וזה לא תמיד הצליח. חלק מהמעריצים של הקומיקס לא אהבו את הסרט.

אני, מעריץ של הסרט, אוהב את הבחירה. קארי בכמעט-30 לא היה יכול להיות נבל אכזרי. הסרט שעשו עם המסכה התאים לו. וההצלחה של הסרט אפשרה ל-Dark Horse לעשות עוד עיבודי קולנוע - "זוס" של 1994 ו"ילד התופת" של 2004 - שהיו פחות מצליחים אבל יצרו תרבות של עיבודים קולנועיים מקומיקס אינדי.

אומנם לא לכל אחד, אבל

אומנם הסרט מאוד 1994. חלק מההומור הזדקן בעייתי. הסצינות עם "דורצי" הכלב, חלק מהבדיחות הגזעניות הקטנות, אופן הצגת הקריירה של טינה - כולן לא תאמיתיות לעידן ההוא בלבד.

ויש את העובדה שהסרט מאוד תלוי בקארי. מי שלא אוהב את הסגנון של קארי - השפה הפיזית, הצרחות, הקצב המהיר - לא יחבב את הסרט.

ויש את הביקורת על הסיום - שהוא מהיר מדי. הקרב הסופי בקזינו עוסק בחיסול דורצי הכלב באמצעות מסכת זהב מינית, ואז סיום בנשיקה. חבל - הקרב יכל היה להיות יותר ממושך.

ההמשך שלא הצליח

ויש את "המסכה 2" של 2005 - "בנו של המסכה" עם ג'יימי קנדי. הסרט נכשל. חבל - הראשון הצליח כי קארי היה שם. בלעדיו, אין סרט.

הירושה

"המסכה" הוא הסרט שמאפשר לקארי להיות הכוכב הקומי שהוא תמיד היה. "איש משוגע" היה תקציבי, "דאמב ודאמבר" היה גס. "המסכה" משלב גופניות של באסטר קיטון, בלט קומי של ג'ין קלי, וטיפת אקשן קומי של מל ברוקס - בסצינה אחת. ועם ILM מאחורי האפקטים, הוא הראשון שהראה איך פנים אנושיות יכולות להפוך לקריקטורה אמיתית. הסטנדרט שהוא קבע משמש את הוליווד עד היום, גם כשהיא לא מודה בזה.

ויש לי פינה חמה לסרט הזה - הוא הסרט שגרם לי להבין מה הופך את קארי למקרה חירום של בן אדם. בכל פעם שאני רואה אנימציה של פנים אנושיות בסרט מודרני, אני נזכר שב-1994 צ'אק ראסל וקבוצת אפקטים עשו את זה ראשונים. ועושים את זה טוב יותר מהרבה אחרים שעדיין מנסים.