ג'ים קארי מקבל את כוחות האל - ומוכיח שהוא אנושי

ג'ים קארי בנקודת אמצע

מה היה אם אלוהים היה נותן לאיש רגיל את הכוחות שלו לשבעה ימים? זה הקונספט של "ברוס הכל יכול", ובאמת אין לו ספר מקור או קומיקס - רק שאלה היפותטית שטום שאדיאק וג'ים קארי הפכו לסרט. ולשאלה הזאת יש בעיה אחת: התשובה הברורה (כאוס) היא לא משהו שקומדיה הוליוודית של 2003 מוכנה להציג עד הסוף.

טום שאדיאק ביים את הסרט - השלישי שלו עם קארי אחרי "אייס ונטורה" של 1994 ו"לאוורי דיוק" של 1998. ושאדיאק היה הבימאי שמבין את קארי הכי טוב. הוא ידע מתי לתת לו לפרוץ לקצה הקומי, ומתי להחזיק אותו בקצה הרגיש.

הסרט מבוסס על רעיון מקורי של שאדיאק וקארי. אין לו ספר או קומיקס מקור. הם רק שאלו שאלה: 'מה היה אם אלוהים היה נותן לאדם רגיל את הכוחות שלו לשבעה ימים?' וזה התסריט.

הקונספט הבעייתי

הסיפור פשוט. ברוס נולן (קארי), כתב טלוויזיה מתוסכל, מקלל את אלוהים אחרי יום רע. אלוהים (מורגן פרימן) מופיע אליו, מסר לו את כל היכולות שלו ל-7 ימים. "תראה אם אתה יכול לעשות את זה יותר טוב."

והבעיה של הסרט היא שהקונספט הזה מתפרש לכמה כיוונים. הסרט יכול להיות קומדיה רומנטית (ברוס וחברתו גרייס - ג'ניפר אניסטון), קומדיה תיאולוגית (ברוס מנסה להבין למה אלוהים עושה מה שהוא עושה), או דרמה אנושית (ברוס מבין שהיכולת אינה אושר). הסרט מנסה את כולם, ולא תמיד עובד.

והבחירה לתת לברוס כוחות אלוהים פותחת דלתות פילוסופיות שהסרט לא תמיד יודע לטפל בהן. כשברוס עונה לכל התפילות בעולם בכן - העולם נכנס לכאוס. וזה רעיון פילוסופי חזק - ש'הסכמה לכל בקשה' היא לא 'טוב'. אבל הסרט לא מעמיק את הרעיון הזה.

קארי בעדינות יחסית

והקסם של קארי כאן הוא שהוא מנסה משהו אחר. ברוס הוא לא "דמות של קארי" - הוא לא לויד מ-"דאמב ודאמבר" או אייס ונטורה. הוא איש רגיל. קארי מנסה לשחק רגיל.

וזה לא תמיד עובד. קארי הכי טוב כשהוא בקצוות. ובסצינות הקומיות של הסרט - כשברוס משתמש בכוחות שלו - קארי חי. בסצינות הרגישות, הוא מנסה אבל לא תמיד מצליח.

הסצינה שבה הוא משתמש בכוחות שלו לעשות את התחת של הכלב מקבל את הזיין שלו - טיפשי במקצת, אבל מצחיק. הסצינה שבה הוא הופך את כל הצופים בארוחת ערב לכלבים - מצחיק. הסצינה שבה הוא נותן לכל אישה בעולם הצלחה אחת - מצחיק.

אבל הסצינה שבה הוא רב עם גרייס ומבין שהוא צריך לתקן את עצמו - לא תמיד עובדת. קארי לא משחק דרמה ב-2003 כפי שעשה ב"שו של טרומן" של 1998. חבל.

מורגן פרימן כאלוהים

מורגן פרימן כאלוהים הוא הבחירה המושלמת לתפקיד. הוא מסביר את היקום בקול של דוד נחמד. "אתה רוצה שאני אעשה את זה? בסדר. אבל אני לא אהיה כאן ל-7 ימים."

והקסם של פרימן הוא שהוא לא משחק אלוהים מאיים. הוא משחק אלוהים שעייף, חכם, ויש לו חוש הומור. המונולוג שלו על קוף בנייר - "איך אתה יודע שזה לא היה תאונה?" - רגע של פילוסופיה זולה אבל יעילה.

ופרימן ב-2003 היה כבר השחקן הוותיק האהוב של אמריקה - "גשם" של 1989, "בריחה משאוושנק" של 1994, "שבעה" של 1995. והבחירה שלו לשחק אלוהים הייתה הגיונית. כל אמריקאי בן 35 ב-2003 חשב על מורגן פרימן כשהוא חשב על אלוהים. ההצלחה של הסרט הייתה גם מסיבה זו.

ויש את הסצינה הקלאסית - כשברוס פוגש את אלוהים בפעם הראשונה במגדל מסחר ריק, ופרימן מוסר לו את הכוחות עם 'מתנה' - רגע של קולנוע גדול. פרימן לא מסביר. הוא רק נותן.

ג'ניפר אניסטון בתפקיד גרייס

ג'ניפר אניסטון כגרייס - חברתו של ברוס - מציגה ביצוע שונה מ"חברים". היא לא רייצ'ל. היא דמות רגישה שמנסה להחזיק קשר עם איש שלא יודע מה הוא רוצה.

והקסם של אניסטון הוא בעדינות שלה. היא לא משחקת בכי גלוי. היא רק נמצאת בכאב. והסצינה שבה היא מתפללת לאלוהים על ברוס - "בבקשה, תן לו את מה שהוא צריך" - היא רגע של קולנוע אנושי. ברוס שומע אותה דרך כוחותיו. וזה הרגע שגורם לו להבין שהוא צריך לתקן את עצמו.

אומנם הסיום מדכא, אבל

אומנם הסיום של הסרט הוא תיאולוגיה פשטנית. ברוס לומד ש"אסור לפגוע בבחירה החופשית." וזה תיאולוגיה אמריקאית סטנדרטית. חבל שלא ניסו משהו יותר מורכב.

ויש את הסיפור עם גרייס - שמורגש מאולץ ומלודרמטי. אניסטון משחקת ברגישות, אבל הסיפור עצמו לא מספיק חזק.

ההמשך שלא הצליח

ויש את "אוון הכל יכול" של 2007 - המשך לא רשמי שהציג את אוון של סטיב קארל בעל הכוחות. הוא נכשל. חבל - שאדיאק וקארי לא צריכים להמשיך את הסיפור.

בשורה התחתונה

"ברוס הכל יכול" הוא הסרט הכי מסחרי של ג'ים קארי בעידן הזה. הוא לא הסרט הכי טוב של קארי. הוא לא הסרט הכי מצחיק. אבל הוא מצליח בקופות, וזה אומר שהוא הצליח בכוונה.

הסצינות הקומיות הן הסיבה לחזור - הכלב שעושה את צרכיו על האסלה, החדשות שמודלפות מראש, אישתו של ברוס שמתעוררת לחיים מחדש. הדרמה לא מחזיקה. הקונספט התיאולוגי לא מחזיק. אבל פרימן יושב באולם הריק, אוסף את הספונג'ה ומחייך, וזה אחד הרגעים שנשארים. 8/10 - לא מספיק עמוק כדי להיות יצירה, מצחיק מספיק כדי להיות חלק מהקאנון של קארי.