ג'קסון פותח שער לעולם שחיכינו לו כל חיינו

הסרט שלימד אותי לחבב פנטזיה

פיטר ג'קסון לא עיבד את "שר הטבעות". הוא בנה אנדרטה. וזה לא משחק מילים - אני באמת מתכוון לזה. כי כשמדברים על עיבוד, מדברים על תרגום של ספר לסרט, על קיצורים ופישוטים. ג'קסון עשה משהו אחר: הוא לקח את החזון של טולקין והעביר אותו לשפה שרק קולנוע יודע לדבר.

זה משהו שלא נעשה לפניו, ולא נעשה אחריו. שלוש שעות, שלושה סרטים, שמונה-עשרה חודשי צילום במקביל בניו זילנד, ובימאי שלפני זה היה ידוע בעיקר בזכות סרטי אימה תקציבים נמוכים. בכל קנה מידה הגיוני, הפרויקט הזה היה צריך להתפוצץ. הוא לא רק לא התפוצץ - הוא הגדיר מחדש את כל ז'אנר הפנטזיה הקולנועי.

ג'קסון והפרויקט המטורף

פיטר ג'קסון ב-1997 היה בימאי תקציבי שעשה סרטי אימה ("בקנגקאוס", "היצורים השמימיים"). אף אחד לא נתן לו לעשות שלושה סרטי פנטזיה במקביל בתקציב ענק. ואז ניו ליין סינמה לקחה ההימור.

ג'קסון צילם את שלושת הסרטים בו זמנית במשך 18 חודשים בניו זילנד. זה לא נעשה לפניו. זה לא ייעשה כך אחריו. הוא הפסיק לישון, למד שפה אלפית, צייר ביד מפת מידעארת של מאות עמודים. זה לא היה פרויקט. זה היה אובססיה.

וההישג הוא לא רק בלהשלים אותם. ההישג הוא שהם טובים. וזה הופיע בפעם הראשונה בסרט הזה - "אחוות הטבעת".

איאן מקלן כגנדלף

איאן מקלן כגנדלף הוא הביצוע שמגדיר את הקריירה שלו. אחרי קריירה ארוכה כשחקן בריטי קלאסי, הוא הפך לדמות שכל ילד בעולם מכיר. הוא המכשף שאתה רוצה שיהיה לך כמורה.

הסצינה שבה הוא מפעיל את שמו האמיתי, "מיתרנדיר", על הבלרוג בגשר של חזד-דום - "לא תעבור!" - היא רגע גדול של קולנוע. מקלן צועק את המשפט בכבוד, בייאוש, בעוצמה. ואז הוא נופל.

והסצינה הזאת בקולנוע ב-2001 - כל האולם שתק. ילדים בכו. אנשים בוגרים בכו. גנדלף לא היה אמור למות. אבל הוא מת. וזה היה אמיתי.

פרודו של איליה ווד

איליה ווד כפרודו באגינס היה הימור גדול. הוא היה צעיר, רזה, פנים גדולות מדי, עיניים תמיד פתוחות. וזה בדיוק מה שעבד. פרודו הוא לא גיבור. הוא הוביט קטן שנושא משא גדול ממנו.

ווד מצליח להעביר את הפחד של פרודו - הסצינה שבה הוא רואה את עין סארון בראדל-הילס, הוא נופל אחורה, פוחד מתאריך, ואחר כך מבין שהוא חייב להמשיך. ווד משחק את הקושי הזה - גיבור בעל כורחו.

ויגו מורטנסן והפתעה

ויגו מורטנסן כאראגורן הצטרף לסרט מאוחר. השחקן המקורי, סטיוארט טאונסנד, פוטר אחרי כמה ימי צילומים בשל כך שג'קסון הרגיש שהוא צעיר מדי. מורטנסן הוטס מארה"ב לניו זילנד תוך 24 שעות, ולא היה לו זמן להתכונן.

וזה ניכר בסרט - בצורה הכי טובה האפשרית. אראגורן של מורטנסן מרגיש כאדם אמיתי. הוא מתבגר, מתוסכל, נעלב כשמתעלמים ממנו. מורטנסן בנה את הדמות מתוך שילוב של דמויות-אבא קלאסיות וחיילים אמיתיים. הוא למד חרבות, לחימה, רכיבה על סוסים, ושכשהוא ראה את חרב 'אנדריל' של אראגורן בפעם הראשונה - הוא ביקש לישון איתה.

הקסם של מורטנסן הוא בעדינות. הוא לא משחק מלך. הוא משחק אדם שכופים עליו תפקיד מלך, ושמתחבט בעצמו על האם הוא ראוי לזה.

הוארד שור והפסקול שמגדיר את העולם

הווארד שור כתב לכל סרט פסקול עם תימות נפרדות. הנושא של פלולין שונה מהנושא של ההוביטים שונה מהנושא של ראקלן. וכל אחד מהם הופך לאיינטיטית של עצמה.

הנושא של "חבורת הטבעת" - שמופיע לראשונה כשפרודו ושאר חבריו עולים על האסדה ביוצאים מראבדל - הוא הנושא שאני שומע ועדיין מתרגש 25 שנה אחרי. וזה לא במקרה. שור עבד על הפסקול במשך שלוש שנים, וכתב מעל שמונה שעות מוזיקה לסרטים.

אומנם שלוש שעות, אבל

אומנם הסרט שלוש שעות (ובגרסת המורחב שלוש שעות וחצי). זה הרבה. מי שלא קרא את הספר עלול למצוא את עצמו אבוד. הסרט מוסיף הרצאות פתיחה, סצינות בארגוטוס, סצינות במורייה - חבל שלא היה מקום לעוד. האנים בולמן (טם בומבדיל) נעלם לחלוטין.

ויש את ארקלן של אורלנדו בלום - דמות שמקבלת זמן מסך אבל לא תמיד עומק. בלום עצמו עדיין צעיר ולא בטוח בעצמו.

הירושה

"אחוות הטבעת" הוא הסרט שהוכיח שאפשר לעשות פנטזיה בכבוד. הוא לימד דור שלם של בימאים שתרגום של ספר מורכב לקולנוע אינו רק אפשרי - הוא יכול להיות גדול.

תסתכלו על מה שהיה אחריו: "כס המלכים" של HBO. "גלגל הזמן" של אמזון. "טבעות הכוח". "הקוסם". כל פנטזיה אפית גדולה שיצאה ב-25 השנים האחרונות חייבת משהו לג'קסון - לפעמים את האסתטיקה, לפעמים את הקצב, לפעמים את עצם האמונה שהקהל יישב שלוש שעות בשביל סיפור על אלפים וגמדים. 9.5/10 - והוא רק החלק הראשון. הטוב מכולם עוד היה לפנינו.