סרט הרפתקאות קליל שמבין שהקסם של D&D הוא בחבורה ולא בגורל העולם. כריס פיין מוביל צוות חביב במסע מבדר שמרגיש כמו קמפיין טוב עם DM שיודע מתי לתת לשחקנים להשתולל. לא מושלם, אבל כיפי.
D&D שעובד אחרי 23 שנה של כישלונות
הסרט הראשון של D&D ב-2000 היה כל כך גרוע, שלקח להוליווד 23 שנים להעז שוב. ג'רמי איירונס צעק במשך שעתיים. ההפקה נראתה כמו פרויקט גמר של תלמידי בית ספר לקולנוע. "דנג'ונס ודרגונס" הפך למילה נרדפת לאיך לא מעבדים משחק תפקידים. וכל מעריץ של D&D שגדל עם המשחק הזה - אני ביניהם, מאז 2003 - חי עם הזיכרון הזה כצלקת.
ואז ב-2023, גולדשטיין ודאלי - שני בימאים שעשו את הקומדיה "Game Night" של 2018 - לקחו על עצמם את האתגר. ויש בכך אירוניה. הם לא היו ההזמנה הברורה. אף אחד לא ציפה שזוג הקומדיאנים האלה יבינו D&D טוב יותר מכל בימאי הוליוודי שניסה לפניהם. אבל הם הבינו.
ג'ונתן גולדשטיין וג'ון פרנסיס דאלי ביימו את הסרט עם תקציב של בלוקבאסטר. הוא לא הצליח להגיע לרווחיות שצפו לו, אבל הביקורות והמעריצים אהבו. והוא לא הצלחה גדולה. אבל הוא טוב.
הסוד של D&D
והקסם של הסרט הוא שהוא הבין מה D&D באמת. D&D הוא לא "שר הטבעות". הוא לא "משחקי הכס". הוא קבוצה של חברים יושבים מסביב לשולחן ומספרים סיפור יחד. והסרט מצליח להעביר את האווירה הזאת על מסך גדול.
כשאדגן וצוותו עוברים מסצינה לסצינה, הסרט מרגיש כמו קמפיין D&D עם DM שיודע מה הוא עושה. יש סצינות שמתפוצצות באנרגיה. יש סצינות שקטות שבהן הדמויות מדברות. יש רגעים של הומור שלא היו אמורים להיות אבל קורים. בדיוק כמו שולחן D&D טוב.
כריס פיין כפיון
כריס פיין כאדגן הוא בחור פשוט שיש לו קשר עם בתו. הוא לא הגיבור הקלאסי. הוא בארד. הוא מספר סיפורים. הוא נגן במנדולינה. הוא לא חזק.
והקסם של פיין הוא בעדינות שלו. הוא משחק את הקושי של אבא שאיבד את אישתו ועכשיו מנסה להציל את בתו ממכשף. הסצינה שבה הוא מצליח לדבר עם רוחה של אישתו - בעזרת הזמרה של בארד אחר - היא רגע של דרמה שאף סרט פנטזיה אחר לא מנסה.
ויש לפיין את הקסם של דמות שלא לוקחת את עצמה ברצינות. אדגן יודע שהוא לא הגיבור. הוא רוצה רק את הבת שלו בחזרה. וזה הופך אותו לדמות שאני מתחבר אליה.
הקבוצה המגוונת
מישל רודריגז כברברי הולגה. רגי-ז'אן פייג' כפלאדין זנק. סופיה ליליס כדרואידית דוריק. ג'סטיס סמית' כקוסם סיימון. קבוצה מגוונת שמייצגת את הקלאסים של D&D.
והקסם של הסרט הוא שהוא לא לוקח את עצמו ברצינות. הוא משחק עם הקלישאות של D&D. המכשפים מטופשים. הברברים פשוטים. האבירים מכבדים יותר מדי. והסצינה שבה זנק הפלאדין נשבע בכוח כל אלוהי האור והברק שהוא לא יסכן את הקבוצה - ואז הוא מסכן את הקבוצה תוך 5 דקות - היא הקסם של D&D.
הסצינה של הזומבים
והסצינה הכי טובה של הסרט היא הסצינה במצוק שבה סיימון משתמש בקסם של דיבור עם המתים. הם מעלים זומבי, שואלים אותו שאלה, הוא עונה, אז הוא מת שוב. ואז הם מעלים זומבי אחר. וזה ממשיך 5 דקות עם זומבים שונים.
תחשבו על זה ככה - כל מי ששיחק D&D מבין את הסצינה הזאת מיד. היא בדיוק כמו רגע שולחן שבו ה-DM אומר "אתם יכולים לשאול את הזומבי שאלה אחת. הוא ימות אחר כך." והשחקנים מנסים לחשוב על הניסוח הכי יעיל.
אומנם לא הצלחה גדולה, אבל
אומנם הסרט נכשל בקופות. הוא לא הגיע לרווחיות שצפוי. וזה חבל. הוא הסרט הכי טוב של D&D שנעשה אי פעם. וגם אחרי שראיתי אותו פעמיים, הוא עדיין מצחיק.
ויש את הביקורת שהסרט קצת ארוך. 134 דקות - וחלק מהסצינות יכלו להיות קצרות. במיוחד הקטעים בעיר נווה הים.
ההצלחה שלא הייתה
וההצלחה הביקורתית של הסרט - 89% ב-Rotten Tomatoes - לא תורגמה להצלחה בקופות. והסיבות מורכבות. חברת Hasbro שהפיקה את הסרט נתנה לו תקציב שיווקי קטן. הקהל לא ידע שהסרט יצא. חבל - הסרט ראוי ליותר.
ויש את הביקורת על כך ש-Hasbro הציעה ב-2023 לעלות עלות של רישיון D&D - דבר שגרם לקהילת המשחק לתקוף את החברה. וזה השפיע על הסרט - חלק ממעריצי D&D החליטו לא ללכת לקולנוע בסיבה של מחאה. חבל.
איפה זה עומד היום
"כבוד בין גנבים" הוא הסרט שמראה איך לעשות D&D נכון. הוא לא חכם. אבל הוא כיף. והוא הראשון שמצליח לתפוס את הקסם של המשחק על מסך גדול. אני לא היחיד - קהילת המשחק עצמה אהבה אותו. ובסשנים שהיו לי בחבורה אחרי הסרט, ראיתי איך אנשים מצטטים אותו, איך פיט מילר ומתחילים לעשות דמויות בארד שדומות לאדגן.
הציון: 6.5/10. הוא לא הסרט הכי טוב של 2023, גם לא בקרבת מקום. אבל הוא הסרט הכי טוב של D&D שנעשה אי פעם, וזה אומר משהו. בעיקר הוא מוכיח שהבעיה בעיבודים של משחקי תפקידים היא לא חוסר תקציב או חוסר אפקטים - היא חוסר הבנה במה שעושה את המשחק כיף. גולדשטיין ודאלי הבינו. וזה היה הניצחון הקטן הראשון של D&D על הוליווד.