המנדלוריאן וגרוגו - כשפרק מיוחד מחפש מסך גדול

הקלפים על השולחן

לפני שאני אומר כל מה שאני הולך להגיד, אני רוצה לשים את הקלפים על השולחן. אני מעריץ של מלחמת הכוכבים. לא מהסוג שצועק על כל דבר ברשת, אבל כן מהסוג שיש לו דעות חזקות מאוד ושנים של המותג מאחוריו. ואחרי הרבה שנים שדיסני עשו עם המותג הזה דברים שגרמו למעריצים לצעוק בכאב - סרטי ההמשך, חלק מהסדרות שיצאו ולא היו צריכות לצאת, החלטות שגרמו לך לתהות מה בדיוק קורה שם - הייתה להם תקופה אחת שבאמת הייתי מרוצה ממנה. המנדלוריאן הסדרה. לא בגלל שהיא שינתה לי את החיים, אלא כי היא עשתה בדיוק מה שהיא הבטיחה - בידור טוב, כיף, עם לב. בשביל פרנצ'ייז שנמצא בנסיגה, זה היה הרבה יותר ממה שציפיתי.

אז הגעתי לקולנוע עם ציפיות. לא ציפיות מטורפות, אבל ציפיות.

עוד אחד מהבית של ג'אבה

אז הנה מה שקורה: מנדו וגרוגו מקבלים משימה מהרפובליקה החדשה, צריכים להציל את רוטה ההאט - כן, הבן של ג'אבה - כחלק מעסקה שתסגיר להם מידע על נבל אימפריאלי שעדיין מסתובב בגלקסיה. ועכשיו תעצרו רגע ותחשבו - דיסני, שיש להם את כל הגלקסיה הרחבה והאינסופית הזאת, שיש להם עולמות שלמים שאף פעם לא ראינו, דמויות חדשות שאפשר לפתח, כיוונים שלא נוסו - הם בחרו להחזיר את משפחת ג'אבה. כי ג'אבה זה נוסטלגיה, ונוסטלגיה זה בטוח, ובטוח זה יותר קל מלחשוב על משהו חדש. מדי פעם בפעם חוזרים על אותו הטריק ומצפים שאנחנו נשתה את זה בשמחה.

ספיישל שחיפש מסך גדול

אני יכול לחיות עם זה. אבל מה שאני לא יכול לחיות איתו זה שהסרט עצמו מרגיש כמו שניים וחצי פרקים של הסדרה שהודבקו יחד ונזרקו לקולנוע בלי שמישהו שאל את עצמו אם זה באמת עומד ברמה של חווית קולנוע. יש כאן מבנה של משימה שמובילה למשימה שמובילה למשימה - בדיוק כמו בסדרה - אבל בסדרה זה עבד כי כל פרק התיימר להיות פרק. כאן, ב-132 דקות על מסך ענק, הנוסחה הזאת מרגישה חלולה. אתה מחכה שיקרה משהו משמעותי, שתהיה נקודת שיא אמיתית, שמשהו ישתנה - ובסוף זה פשוט... נגמר.

מנדו, בלי משהו לעבוד איתו

מנדו עצמו? הוא בסרט. הוא יורה באנשים, מגן על גרוגו, אומר כמה משפטים קצרים. אבל הוא לא עובר שום דבר. אין לו שום קונפליקט פנימי, שום רגע שבו אתה מרגיש שמשהו השתנה בו. הוא נכנס לסרט כמו שהוא יוצא ממנו, ובאמצע עשה כמה משימות. פדרו פסקאל הוא שחקן כריזמטי - הוא הוכיח את זה מספיק פעמים - אבל כשנותנים לדמות שלו כלום לעבוד איתה, גם הכריזמה הכי גדולה לא יכולה להציל את זה.

כשמנדו מדבר כמו מודעת זהירות

ויש עוד משהו שממש הפריע לי, ואני חייב לדבר עליו: ההטפה. דיסני הפכו את סרטי מלחמת הכוכבים לכלי חינוכי, כי הם מבינים שמבוגרים מביאים ילדים לסרטים האלה ולכן צריך שיהיה שם מסר כלשהו. אבל יש הבדל בין מסר שצומח טבעית מהסיפור לבין משפטים שנשמעים כמו קמפיין ממשלתי. "תמיד תזכור לחגור חגורה." כן, ממש. מנדו - הדמות שכל הקטע שלה מלכתחילה היה שהיא שוברת מוסכמות ועושה את זה בדרכה שלה - אומרת משפטים שאמא שלי הייתה מדביקה על המקרר. זה מרגיש כל כך מאולץ, כל כך רחוק מהדמות שהכרנו, שאני פשוט לא יכול להתעלם מזה.

גרוגו - הקסם שעדיין עובד

גרוגו, לפחות, מקבל יותר מה שמגיע לו. הוא לא סתם עגלה רחפת חמודה שיושבת ברקע - הוא לוקח חלק פעיל, משתמש בכוח, מחזיק סצנות לגמרי לבד. הדינמיקה בין השניים עדיין עובדת, היא עדיין הלב של כל הדבר הזה. אבל גם גרוגו, כשאתה רואה אותו בפעם העשרים עושה משהו חמוד לצורך העניין בלבד, אתה מתחיל להרגיש שדיסני יודעים בדיוק מה הם עושים ולמה - ולא בגלל שהם אוהבים את הדמות. כי היא מוכרת צעצועים.

האקשן והפסקול שמצדיקים חצי כרטיס

מה שכן - האקשן יוצא מהכלל. הרצף הפותח עם ה-AT-AT בשלג השליך אותי ישר לאימפריה מכה שנית ברמה רגשית, ולזה לא ציפיתי. הפסקול של לודוויג גורנסון הוא הדבר היחיד בסרט שאני באמת אזכור - הוא לקח את המוטיב המוכר של הסדרה ועשה ממנו משהו אחר לגמרי, עם צלילים אלקטרוניים שלא ציפיתם לשמוע בסרט מלחמת הכוכבים. ויזואלית, יש רגעים שמצדיקים את המסך הגדול. אבל כל אלה לא מספיקים כדי להפוך פרק טלוויזיה מיוחד לסרט קולנוע אמיתי.

הציון

הכל ביחד? שעה וחצי בדיסני פלוס אחרי ארוחת שישי וכולם יוצאים מרוצים. 132 דקות בקולנוע ויציאה עם תחושה שמשהו הבטיח יותר ממה שסיפק - זה כבר סיפור אחר לגמרי. ציפיתי ליותר. ציפיתי להפתעה, לריגוש, לרגע שיגרום לי לזכור שבגלל זה אני אוהב את מלחמת הכוכבים. לא קיבלתי את זה.

תודה גדולה למפיצה טוליפ אנטרטיינמנט על ההזמנה להקרנת העיתונאים והכרטיסים לאירוע.