המלך נולד, הבן סובל, ואנחנו בוכים שוב

הסרט של הילדות שהוא לא בדיוק לילדים

מלך האריות הוא המלט עם אריות. זה לא ניסוח של מבקר אינטלקטואלי שמנסה למצוא עומק במקום שאין בו - דיסני בעצמם מודים שהעלילה היא עיבוד שורה בשורה של שייקספיר. אח מרשע שהורג את המלך, הבן הצעיר שבורח מהעבר, רוח האב שקוראת לנקמה, חבר הקצוות שמספק קומיקס ריליף. הם לקחו את אחד הטקסטים האפלים ביותר במערב, צבעו אותו בצבעי סוואנה, והגישו אותו לילדים. והגאונות היא שהם החליטו לא לרכך אותו.

ב-1994 דיסני יכלו לעשות סרט ידידותי לילדים על אריה צעיר שלומד שיעור. במקום זה הם עשו טרגדיה שייקספירית מלאה - אפלה, רגישה, רצינית. הילדים שראו את זה ב-1994 (אני ביניהם) חזרו הביתה בוכים. ההורים שלהם חזרו הביתה מזועזעים. ושני הצדדים זכרו את הסרט לתמיד - כי זה הסרט הראשון שהתייחס אליהם כאל בני אדם, לא כאל קהל יעד.

הפתיחה שמסתכנת על הכול

הפתיחה של מלך האריות היא שיעור בבימוי. שלוש דקות, בלי דיאלוג, עם הפסקול של הנס זימר וקריאת הפתיחה של לבו מ., מאניצ'יפי, והסרט אומר לכם מי הוא רוצה להיות.

אתם יודעים, רוב סרטי דיסני של אותה תקופה פתחו באלמנט הומוריסטי - דמות מצחיקה, שיר קליל, משהו שיכניס אתכם למצב רוח של "זה בידור". מלך האריות פותח בטקס. זה לא בידור. זו הצהרה.

והסצינה הזאת לבדה שווה עשרות מיליוני דולרים. היא מייצרת בצופה - בצופה בן ארבע או בצופה בן ארבעים - את אותה הרגשה של כבוד כלפי משהו גדול ממנו.

סקאר - הנבל הטוב ביותר של דיסני

ג'רמי איירונס כסקאר הוא לדעתי הנבל הטוב ביותר של דיסני. יותר מאורסולה, יותר מג'פאר, יותר מאפילו מאליפיסנט המקורית.

סקאר הוא לא רשע פיזי. הוא רשע מחושב. אח קטן שגדל בצל של מלך, שחכם מרוב משפחתו, ושמשכנע את עצמו שהחכמה שלו לא זוכה לכבוד שהיא ראויה לו. איירונס משחק אותו עם עייפות אריסטוקרטית - כל משפט הוא כמו נושא לעתיד שהבא היה אם חכם יותר.

תחשבו על הרגע שבו הוא שוכב מול סימבה במסה העומדת לפול, ולוחש לו "תגיד לי, מה נאמר עכשיו על אחיך למלך? בלי ספק זה יהיה עצוב." זה לא איום. זה תיאור. סקאר לא צריך לצעוק כדי להיות מפחיד. הוא פשוט מספר את המציאות שהוא בונה.

הרגע של מופסה

סצינת מותו של מופסה היא אחד הרגעים הגדולים של הקולנוע של שנות התשעים. לא סרט אנימציה - קולנוע. קול אפק'ט של עדרים שרועדים, הצבע הכתום של הסטמפיד, סימבה הקטן שמתחנן מאחורי האב שלו - כל הסצינה בנויה כדי לשבור אתכם. ולא במקרה.

הרגע שבו סימבה דוחף בכפתו את אבא שלו ומבקש ממנו לקום הוא הפיגוע הרגשי הכי גדול שדיסני אי פעם אישרה. מופאסה הוא לא רק אב ששומע ילד. הוא הדמות של כל אב שלא הצליח להציל. ילדים בני ארבע שצפו בסצינה הזאת לא הבינו מה קרה ובכל זאת בכו - וזה לא במקרה. דיסני בנו את הסצינה כך שתעקוף את ההבנה ותפגע ישר ברגש.

טימון ופומבה - הפסקה שצריכה

אומנם חלק מהדמויות המשניות לא תורמות לעלילה המרכזית - טימון ופומבה חיים לצד הסיפור יותר מאשר בתוכו. אבל זה בכוונה. הסרט צריך את הפסקה של האמצע, את ה"הקונה מטאטא" כדי שלא נכחיש לגמרי מעצמת הרגש שלו.

נתן ליין וארני סאבלה עושים עבודה נהדרת בלהיות הדמויות הקומיות, ו"הקונה מטאטא" הוא אחד מהשירים הכי כיפיים שדיסני הוציאה אי פעם. מה שכן - כשסימבה מתבגר ומחליט לחזור, הם נזרקים מעט הצידה. חבל.

הקרב הסופי - הפחות משכנע

הקרב הסופי על סלע הגאווה הוא בעיני החלק הכי חלש של הסרט. הוא לא רע - סצינת הקרב טובה ויש לה רגע מצוין כשסימבה מחזיר את סקאר לצוק - אבל היא לא ברמה של שאר הסרט. הקליימקס הרגשי האמיתי הוא מות מופסה, לא הניצחון של סימבה.

הפסקול של זימר ו"רוח"

הנס זימר עשה את הפסקול שהגדיר את הקריירה שלו, ואלטון ג'ון וטים רייס כתבו שירים שאני יכול לשיר בראש שלי בלי להרגיש שהם נמאסו. "סירקל אוף לייף", "הקונה מטאטא", "יכול ללמוד אהבה הלילה" - כולם חיים באותו סרט מבלי שמישהו מהם מרגיש פחות.

הסרט הזה ב-2026

יש סרטי דיסני שמזדקנים ויש סרטי דיסני שמתבגרים. מלך האריות מתבגר. כל צפייה אחרי הצפייה הראשונה מגלה משהו אחר - בגיל ארבע אתם רואים סיפור על אריה קטן שמאבד את אבא שלו. בגיל עשרים אתם שמים לב לאיך סקאר מנוטרל מהבית בגלל שהוא חכם מדי לאחיו. בגיל שלושים ושש אתם פתאום רואים סרט על אבא, בן, ומה שזה אומר לקחת אחריות על משהו גדול ממך.

זו הסיבה שהוא יישאר סרט האנימציה הכי חשוב של דיסני - לא בגלל הנוסטלגיה, אלא בגלל שהוא לא תלוי בה. הוא עדיין עובד עם מי שלא ראה אותו ב-1994. הוא עדיין יוצר אותו רושם. ציון: 10/10. ויש משהו שדיסני, גם עם כל הניסיונות שלהם ב-30 שנה האחרונות, לא הצליחו לחזור עליו - לא בגרסת הלייב-אקשן של 2019, ולא בכל סרט אחר שניסה להעתיק את המבנה. מקור הוא מקור.