מלחמת הכוכבים - ג'ורג' לוקס, יוסף קמפבל, ויצירה שלא הייתה צריכה להצליח

הסרט שהמציא את הכל

ב-1977, סטודיו פוקס נתן לבמאי בן 33 בשם ג'ורג' לוקאס תקציב של 11 מיליון דולר וציפייה מינימלית. המנהלים הסתכלו על תסריט מלא בחיזרים שדים, חוזה עם תאגיד צעצועים שאף אחד לא חתם עליו, ובן של חוואי שיוצא להציל נסיכה בחלל - והיו בטוחים שהסרט ייכשל. לוקאס עצמו האמין כל-כך מעט בסרט שהוא ויתר על משכורת בימאי בתמורה ל-100% מזכויות הסחורה. וכשהסרט יצא ב-25 במאי 1977, הוא לא רק לא נכשל - הוא הפך את הוליווד.

ג'ורג' לוקאס עשה משהו שאף בימאי הוליוודי לא עשה לפניו. הוא שאב מכל מקור שהוא יכול היה לחשוב עליו - סרטי סמוראי יפניים, מערבונים קלאסיים, סרטי מלחמה של מלחמת העולם השנייה, מיתולוגיה יוונית, סיפורים תנכיים, ההיסטוריה האישית של סבו - וערבב הכל למלחמת הכוכבים.

פורד והכריזמה הכי טבעית בקולנוע

האריסון פורד כהאן סולו עשה משהו שלא כל שחקן יכול. הוא הפך שחצן לחביב. הדמות כתובה מטומטמת - חתיך, יהיר, גנב חלל שמדבר מעל כל מי שצריך לכבד. בידיים של שחקן אחר, סולו היה מעצבן. פורד גורם לך לאהוב אותו מהשורה הראשונה.

הסצינה המפורסמת בטברנה של מוס איסלי, כשהוא יורה בגרידו מתחת לשולחן - זה לא רגע זכור בשל הירייה. זה זכור בשל הביטוי של פורד. פרצוף של אדם שפתר את הבעיה שלו ולא מרגיש אשמה.

לוקאס הבין שסולו הוא הלב של הסרט. הוא הלחלוח שנותן לסרט הרצינות הוד-מלכותית שלו מקום לנשום.

גינס הופך את הסרט לחשוב

אלק גינס כאובי-וואן קנובי נותן לסרט משקל שבלעדיו הוא היה פשוט שעשוע נחמד. גינס, שחקן בריטי קלאסי שכבר היה בגיל שישים וארבע, שיחק את הדמות עם כבוד שאף אחד לא חשב שסרט מדע בדיוני זקוק לו.

הסצינה שבה הוא מוות למול וויידר - הוא לא נלחם כדי לנצח. הוא נלחם כדי ללמד. הוא יודע שההופעה שלו כאן היא סוג של קורבן, וגינס משחק את זה בעדינות שרוב השחקנים של היום לא יודעים מה היא.

וויליאמס כמגדיר רגש

ג'ון וויליאמס כתב את הפסקול של מלחמת הכוכבים עם מטרה ברורה - לקחת סרט מדע בדיוני ולגרום לו להרגיש כמו אופרה. והוא הצליח. הנושאים של לוק, של ליאה, של האימפריה, של הכוח - כל אחד מהם הוא יצירה שעומדת בפני עצמה, וכולם יחד יוצרים שפה מוזיקלית שהגדירה את הז'אנר.

תחשבו על זה ככה - הפתיחה של הסרט עם הטקסט הצהוב הגולל והנושא הראשי המתפרץ, זה הרגע שהקולנוע האפי חזר לאחר עשור של דיכאון של שנות השבעים. ליטרלי, רק בזכות התווים של וויליאמס.

אומנם 1977, אבל

אומנם הסרט הוא משנת 1977 וחלק מהאפקטים לא הזדקנו טוב - הכרזה האלקטרונית של כוכב המוות, חלק מסצינות הלייטסייבר שנראות היום פשטניות, כמה מודלים של חלליות שמרגישים פלסטיק. מה שכן, הסיפור עצמו, הכריזמה של השחקנים, והמוזיקה - הם נצחיים.

עם זאת, חייב להודות: האקט הראשון, בטטואין, איטי מאוד בצפייה מודרנית. מי שגדל על אקשן מהיר עלול לא לחבב את הדקות של לוק עם דודו ודודתו. אבל אני מאמין שזה חלק מהקסם - לוקאס נותן לסרט לנשום.

דארת' וויידר שמחכה לסרט הבא

עוד דבר שצריך לדעת לפני שרואים: דארת' וויידר כאן הוא לא הנבל העיקרי. הנבל הראשי הוא גרנד מוף טארקין (של פיטר קושינג). וויידר הוא האיום הפיזי - הוא החשוך שמאחורי הכיסא. רק בסרט הבא הוא יהפוך לאיום העיקרי של הסאגה.

זה יוצר רגע מעט מוזר בסרט הזה - האמוציה שהוא מייצר כל כך חזקה, שהטיפול הקצר בו מרגיש כמו הבטחה, לא כמו סיפור. אבל היי, כזה שבכוונה נשמר לסרט הבא.

הירושה

מלחמת הכוכבים 4 היא לא רק סרט. היא התחלה של מה שקרה לקולנוע בעשורים הבאים. כל בלוקבאסטר, כל זיכיון, כל יקום קולנועי חייב לה משהו. וזה לא סתם חוב - זה חוב של כבוד. 9 סרטים בסדרה הראשית, סרטי-ספין-אוף, סדרות ב-Disney+, ספרים, קומיקס, משחקים - הכל יצא מהסרט הזה של 1977. וההיסטוריה הפיננסית שלו מספרת משהו על איך הוליווד עבדה לפניו ואחריו - לוקאס סירב לשלם משכורות גבוהות לשחקנים והציע אחוזים מהקופות. האריסון פורד וקארי פישר הסכימו. וכשהסרט הצליח, הם הפכו לעשירים. לוקאס הפך למיליארדר. ב-2012 הוא מכר את לוקאספילם לדיסני ב-4 מיליארד דולר.

הציון

10 מתוך 10. הסרט שאי אפשר לחזור עליו. הוא לא מזדקן כי הוא לא מנסה להיות מודרני - הוא מנסה להיות טבעי. וזה הקסם של לוקאס ב-1977 - הוא לא יודע שהוא ממציא ז'אנר חדש. הוא רק עושה סרט שהוא רוצה לראות. הסרט הזה הוא הילדות של דור שלם. ושום סרט אחר אי פעם לא יוכל לתפוס את המקום הזה.