ג'קסון לא נסוג - הוא מעמיק ומחשיך

ג'קסון לא נסוג - הוא מעמיק ומחשיך

החלק האמצעי בטרילוגיה הוא קבר של בימאים. "חזרה לעתיד 2", "מטריקס: ריילודד", "פיראטים של הקאריביים: ארגז המתים" - כולם הסרטים הפחות אהובים בסדרה שלהם. הצופה כבר יצא מההתלהבות של ההכרות, עוד לא בנוי לסיום. "שני המגדלים" היה אמור להיות בדיוק זה. במקום זה, ג'קסון השליך הילוך - הוא לא נסוג מהסרט הראשון. הוא מעמיק ומחשיך.

המסע של פרודו הופך לקשוח. הקרב על המבצר של רוהאן הופך לרגע אחד של קולנוע. וגולום נכנס לסיפור. וכל אחד משלושת הקווים האלה - בנפרד - מספיק כדי לתקתק סרט שלם.

אנדי סרקיס מציג גולום

אנדי סרקיס ב-2002 היה שחקן בריטי לא מוכר שעבד עד אז על תפקידי משנה. הוא קיבל את גולום כתפקיד שלכאורה היה רק קולי. בסוף, הוא לא רק נתן לגולום קול - הוא נתן לו גוף.

סרקיס היה בסט בכל סצינה שגולום הופיע בה. הוא לבש בגד מוטיון-קפצ'ר. הוא דיבר את כל הדיאלוגים. גולום הוא לא אנימציה. הוא שחקן.

והביצוע של סרקיס הוא טרגדיה. גולום הוא לא נבל. הוא לא טוב. הוא דמות פסיכולוגית שבורה - חצי הוביט שעובד עם הצופה את עצמו. הסצינה שבה גולום וסמיגול מתווכחים זה עם זה - רגע אחד של קולנוע גדול. סרקיס משחק שני אנשים בו זמנית, ובאמת, שני אנשים.

הקרב על הלם'ס דיפ

והשליש האחרון של הסרט - הקרב על הלם'ס דיפ - הוא רגע של קולנוע גדול. ג'קסון מצולם את הקרב על שעה. שעה אחת של קרב, בלי הפסקה, בלי קליקים מהירים. רק קרב מתמשך.

והקסם הוא שהקרב לא רק אקשן. ג'קסון משלב בו רגעים אנושיים - גימלי שמתבדח, לגולאס שמטפס על מגן, אהומנית שמתחבא במערות עם נשים וילדים. הקרב הוא לא רק על מבצר. הוא על משפחה.

והסצינה הסופית - כשגנדלף הלבן מגיע עם הרוהירים, והם זינוקים מהשחר - הוא רגע של קולנוע גדול. הקרב היה אבוד. גנדלף החזיר אותו.

פאראמיר וההכרעה

דייוויד וונהאם כפאראמיר מקבל תפקיד יותר מורכב משלו בספר. ג'קסון שינה את הדמות. בספר, פאראמיר מסרב לטבעת מיד. בסרט, הוא מתפתה לרגע.

ויש מי שביקרו את ג'קסון על השינוי הזה. "זה לא נאמן לטולקין!" ואני מבין את הביקורת. אבל אני חושב שזה השינוי הגיוני קולנועית. פאראמיר בסרט הוא לא רק "אדם טוב". הוא אדם שעמד מול הניסיון ועבר אותו. וזה יותר חזק.

רוהאן והפיוטיקה

והדבר הכי יפה בסרט הוא רוהאן. ג'קסון בנה את ממלכת רוהאן בעדינות. התרבות, הצבעים, השירים, הסוסים. הכל מורגש כאמיתי.

וברנארד היל כתאודון, מלך רוהאן, מציג ביצוע של אדם שמתבער בכוח. הסצינה שבה הוא לוחש את שיר הקבורה לבנו - "איפה הסוס והרוכב?" - רגע של קולנוע גדול. היא יורדת מקצב הקרב לרגע של אבל אנושי.

והפסקול של הווארד שור ברוהאן - כינור עם אקורדיון, מבוסס על מוזיקה נורווגית - הוא תיאור מוזיקלי של ממלכה שלמה.

אומנם הסרט פחות אהוב, אבל

אומנם "שני המגדלים" הוא הסרט הפחות אהוב בטרילוגיה. רוב המעריצים אוהבים את "אחוות הטבעת" כסרט הראשון, ואת "שובו של המלך" כסיכום. "שני המגדלים" הוא באמצע.

והבעיה - שזה סרט באמצע. אין לו פתיחה אמיתית. אין לו סיום אמיתי. הוא רק חיבור. מי שלא ראה את הסרט הראשון לא יבין כלום. מי שראה את הסרט הראשון - מחכה לסיום.

וחבל שהסרט הזה - שהוא הקרב הכי חזק בטרילוגיה - מקבל פחות כבוד.

למה זה חשוב

"שני המגדלים" הוא הסרט שמראה שאפשר לעשות 'סרט המשך' שלא מתפנה. ג'קסון לא נסוג. הוא מעמיק.

גולום - האנימציה שיצרה ז'אנר

וגולום של אנדי סרקיס הוא הדמות שלשנה את אנימציה דיגיטלית בקולנוע. סרקיס הופיע בסט בחליפת מצלמת תנועות. הוא דיבר את כל המשפטים. גולום הוא לא אנימציה - הוא שחקן. וההישג הזה - לקחת שחקן אנושי ולהפוך אותו לדמות דיגיטלית - היה הראשון שעשה זאת ברמה הזאת.

ואחרי "שני המגדלים" של 2002, הטכניקה הזאת נכנסה לכל סרט גדול. "קונג" של 2005, "פלנט אוף די אייפס" של 2011 ואילך, תאנוס של מארוול - כולם משתמשים באותה טכנולוגיה שגולום הציג ב-2002.

וסרקיס עצמו הפך למומחה של אנימציה דיגיטלית - הוא הקים את "The Imaginarium" - חברת אפקטים שעובדת עם הוליווד. בלעדיו, אנימציה דיגיטלית של דמויות מורכבות לא הייתה במקום שהיא נמצאת היום.

הציון

הקרב על הלם'ס דיפ הוא בין הסצינות הכי טובות שיוצרו אי-פעם - אקשן מתמשך של ארבעים דקות שהצופה מרגיש כל שנייה. גולום שכתב מחדש את שפת אנימציה דיגיטלית. רוהאן שיש לה מוזיקה משלה. 9/10. החלק האמצעי הזה הוא לא חיבור - הוא היצירה.