כשפנטזיה מוצאת את לבה

הסרט שמסיים את הסיפור הגדול ביותר

פיטר ג'קסון לא סיים טרילוגיה. הוא בנה אנדרטה. "שובו של המלך" הוא הסרט היחיד מאז 1948 שזכה בכל אוסקר שעליו היה מועמד - אחד-עשר על אחד-עשר. אותו מספר כמו 'בן הור' ו'טיטאניק'. זה לא במקרה.

הסרט הזה הוא הסיום של הטרילוגיה הכי טובה של הקולנוע המודרני. ושלוש שעות וחצי בלי דקה מיותרת מבחינה רגשית. ג'קסון הצליח לעשות מה שאף אחד לא חשב שאפשר - להפוך טרילוגית פנטזיה לסיפור שמתפקד כמו אופרה אחת ארוכה. הכל בנוי לרגע הזה. כל יציאה של פרודו מהבית מחכה לרגע שהוא יזרוק את הטבעת. וכשזה קורה - הסרט יודע איך להחזיק את כובד המשקל.

פיטר ג'קסון מסיים את העבודה

פיטר ג'קסון עבר עם הסרט הזה את כל המכשולים שהיו לו. הוא ידע שהוא חייב לסיים בכבוד. והוא עשה את זה.

הסרט פותח בסצינת הפליסטין שמדמיינת את גולום בעבר, כשעדיין היה הוביט בשם סמיגול. וכבר בסצינה הראשונה - כשהוא רוצח את חברו דאגול בשביל הטבעת - אנחנו מבינים מה הטבעת עושה לכל מי שמחזיק בה. גולום של אנדי סרקיס הוא לא נבל פנטזיה. הוא דמות טרגית.

תחשבו על זה - ג'קסון בחר לפתוח סרט מסיים בסיפור של הנבל. לא של הגיבור. כי הוא הבין שהסיפור של פרודו הוא בעצם הסיפור של גולום בעוד אלף שנים. הטבעת תאכל את כולם בסוף.

אנדי סרקיס - הביצוע שהקדים את זמנו

אנדי סרקיס עשה את הביצוע של חייו כגולום. הוא הראה להוליווד שאפשר לעשות שחקן דיגיטלי. סרקיס הופיע בסט בחליפה שמצלמת את התנועות שלו. הוא דיבר את כל המשפטים. גולום הוא לא אנימציה - הוא שחקן.

וסרקיס הראה ביצוע ברמה שאפ אחד לא חשב שאפשר. גולום של 'שני המגדלים' היה מעולה. גולום של 'שובו של המלך' היה אגדי. הסצינה שבה הוא רוקד עם הטבעת מעל הר האבדון - "היקרה שלי!" - היא רגע אחד של קולנוע גדול.

אומנם האקדמיה לא נתנה לו אוסקר בשל כך שהוא "שחקן דיגיטלי". חבל. זה היה אחד הביצועים הגדולים של דורנו. והוא פתח את הדלת לכל שחקן שיבוא אחריו - לקיסר של 'פלנט אוף די אייפס', לתנוס של מארוול, לכל סייבי וטומאלי שיגיע. בלי סרקיס, האונסקרין-קפצ'ר לא היה במקום שהוא נמצא בו היום.

הקרב של פלנור פילדס

הקרב הגדול ב"שובו של המלך" - הקרב על פלנור פילדס מול שערי מינס טירית - הוא אחת הסצינות הכי גדולות בקולנוע מודרני.

ג'קסון מצולם אותו על כמה רמות בו זמנית: - רויטם של הרוהירים שמגיעים בעלית הצלאל - 6,000 פרשים אמיתיים, צילומים פיזיים - המאבק של גימלי ולגולאס במגדלי המצור - דנת'ור המלך המטורף שמנסה לחדול לעצמו את אשרסיו - רואת הטבעת שמסבל מתחת להר האבדון

כל זה משולב בעריכה שמצריכה מהצופה להבין שכל החזיתות מתרחשות בו זמנית. וזה עובד. אני אגיד את זה כמו שצריך - אין סצינת קרב כזאת בקולנוע. ולא לפני, ולא אחריו.

ובתוך הקרב יש את הרגע של אאוין של מירנדה אוטו - אישה שמתחפשת לחייל ומתעמתת עם מלך הנאזגול. "אני לא איש!" היא קוראת ומדקרת אותו. אחד הרגעים הכי טובים בקולנוע פנטזיה. ברנרד היל כמלך תאודן עוסק במשהו שראינו רק במחזות שייקספיריים - הוא מגלם הוד מלכותי בשעה שהוא יודע שהוא הולך למות. ראיתי את הסצינה הזאת חמש עשרה פעם, ואני עדיין נחנק ברגע ש"רוהירים, התאספו!" יוצא מהפה שלו.

איוון ופרודו על הר האבדון

ובתוך כל הקרב הענק, יש את הסיפור האמיתי של הסרט - שני הוביטים שמטפסים על הר.

וג'קסון מצליח לשמור את המוקד שלו עליהם. כל פעם שהוא חוזר אליהם, הקרב מתעמע ברקע. ואיון של שון אסטין הוא הדמות שמחזיקה את הסרט.

הסצינה שבה איון נושא את פרודו על גבו - "לא יכול אני לשאת אותו, אבל אני יכול לשאת אותך" - היא רגע של חברות בקולנוע שלא ראיתי דומה. זה לא רגע רומנטי. זה לא רגע משפחתי. זה רגע של חבר.

ויש את גולום שמופיע ברגע האחרון ונופל אל המגמה עם הטבעת. המוות של גולום הוא סצינה של רחמים. הוא לא מנצח. הוא לא מפסיד. הוא רק שוחרר. ואיון, שהיה היחיד שאהב את גולום מספיק כדי לרחם עליו, הוא היחיד שיודע מה באמת קרה. ופרודו, שהפך את הטבעת בכוח האחרון, גם הוא לא לגמרי שלם. הוא יחזור הביתה אבל יעזוב לחוף האפור בסוף - בשל כך שהוא כבר לא שייך.

הווארד שור והפסקול שמחזיר אתכם

הווארד שור עשה משהו שכמעט אף מלחין לא הצליח לעשות בקולנוע מודרני - הוא בנה אופרה של עשר שעות. כל גזע, כל ממלכה, כל דמות מרכזית קיבלה נושא משלה לאורך שלוש הסרטים. ובסצינות הסיום של "שובו של המלך", שור מחזיר את כל הנושאים האלה - חיש האוב'יט, חיש האימה של מורדור, מנגינת מעבר הים - וכורך אותם יחד.

וכשאיון נושא את פרודו על הגב והנושא של ההובים מתחיל לעלות במסך, יש שם רגע שהמוזיקה אומרת לכם "אתם כבר לא צריכים מילים." וזה כל הקסם של הצמד שור-ג'קסון.

הסיומים שלא נגמרים

אומנם הסרט סובל מהבעיה הכי ידועה שלו - הוא מסתיים שש פעמים.

אחרי הר האבדון, יש סצינה של איון שצופה בנשרים מצילים אותו ואת פרודו. ואז יש סצינה של פגישה ברדל. ואז יש סצינה של הכתרת אראגורן. ואז יש סצינה של חתונת אאוין-פאראמיר. ואז יש סצינה של פרודו עוזב לחוף האפור. ואז יש סצינה של איון חוזר הביתה.

אני אגיד את האמת - כל אחת מהסצינות האלו ראויה. מי שקרא את הספר רואה אותן כחלק מהסיפור. אבל למי שלא קרא, זה הרגיש כמו שלוש סיומים מיותרים. ג'קסון יכל לחתוך 15-20 דקות. חבל שלא עשה זאת.

הירושה

"שובו של המלך" הוא הסרט שהוכיח לעולם שפנטזיה היא ספרות אמיתית, לא בידור לילדים. בלי ג'קסון אין 'משחקי הכס'. אין 'הוויצ'ר'. אין דור של יוצרים שלקחו את הז'אנר ברצינות מספיק כדי להשקיע בו תקציבים של שני מיליארד דולר. הוא עזב חותם.

הסיום בחוף האפור הוא הסיבה שהסרט הזה גדול ולא רק מרשים - פרודו לא חוזר הביתה כי הוא כבר לא שייך לבית. ג'קסון לא חס עלינו. הוא נותן לסיפור להיגמר כמו שטולקין רצה - בכובד. הציון: 9.5 מתוך 10. הסרט הזה לא הולך לזוז מהמקום שלו בעוד חמישים שנה.