וילנב לא צילם דיון - הוא בנה אותו מחדש

חלום ילדות שלא נגמר

כשהתחילו לדבר על עיבוד ל"חולית", הוליווד צחקה כמעט עשרים שנה. דייוויד לינץ' ניסה ב-1984 והוציא סרט שהוא עצמו מתנער ממנו. אלחנדרו חודורובסקי ניסה בשנות השבעים ולא הצליח אפילו להתחיל לצלם. סדרת המיני של 2000 הייתה בסדר ולא יותר. הספר של פרנק הרברט מ-1965 קיבל מעמד של "בלתי ניתן לעיבוד" - יותר מדי דמויות, יותר מדי מיתולוגיה פנימית, יותר מדי דיאלוגים פנימיים שאי אפשר לתרגם לסרט.

ואז הגיע דניס וילנב - הקנדי שעשה את "מפגש שלישי" ואת "בלייד ראנר 2049" - והוכיח שהבעיה אף פעם לא הייתה הספר. הבעיה הייתה הבימאים. וילנב לא ניסה לפשט את חולית. הוא ניסה להעביר את העומק שלו לשפה שרק קולנוע גדול יודע לדבר.

ויל'נב מבין מה שאחרים פספסו

דניס ויל'נב הבין משהו שלינץ' לא הבין - חולית הוא לא סיפור פעולה. הוא מסע פסיכולוגי. ויל'נב לקח את הזמן. הוא נתן לסרט שתי שעות וחצי, ואפילו אז קצץ אותו לחצי הראשון של הספר. הוא לא ניסה לדחוס. הוא נתן לעולם לנשום.

תחשבו על זה ככה: רוב סרטי המדע הבדיוני מנסים להציג עולם חדש בעשר דקות הראשונות. חולית של ויל'נב לוקח שעה. וזה בכוונה. אתם לא צריכים להבין הכול. אתם צריכים להרגיש אותו.

טימותי שאלאמה כפול אטריידס

טימותי שאלאמה כפול אטריידס היה הימור. הוא היה צעיר, רזה, נראה יותר משורר מנסיך. אבל זה בדיוק מה שפול צריך להיות. פול הוא לא גיבור אקשן. הוא ילד שכופים עליו תפקיד. ושאלאמה מצליח להחזיק את הפנים של אדם שמבין שעולמו גדול ממנו.

הסצינה שבה הריידנס מסה ארוקה אותו עם הקופסה - אחד הרגעים הכי טובים של גיוסה ישבני. היד של פול בקופסה, הכאב, ההיגיון של ה"גום ג'באר" שלא יזיז את עצמו - שאלאמה משחק את זה בלי דיאלוג.

הצוות שעובד מאחורי הקלעים

גרייג פראייזר כצלם עשה משהו שהפליא אותי - הוא צילם את אראקיס כך שהיא נראית כאילו היא חיה. האור הצהוב, החול שזז כל הזמן, השמש שמכריזה על מותך - הסרט מצולם כך שהמדבר הוא דמות.

הנס זימר כתב את הפסקול הכי טוב שלו ב-15 שנה. הוא ויתר על המוטיבים האפיים של נולן וברנם, ויצר משהו אחר - מוזיקה שמשתמשת בקולות אנושיים, בכלים מזרחיים, באלקטרוניקה. התוצאה היא לא מוזיקת רקע - זה דופק של עולם.

הליידי ג'סיקה והרבי גינסבורג

רבקה פרגוסון כליידי ג'סיקה היא אחת ההפתעות הגדולות של הסרט. ג'סיקה בספר היא דמות מורכבת - אישה שילידיה את פול בהוראת הבני גסיריט, שאוהבת את ליטו אטריידס למרות שהיא לא הייתה אמורה. פרגוסון משחקת את הקושי הזה בעדינות שאף שחקנית של דור צעיר לא מצליחה.

גם אוסקר אייזק בתפקיד ליטו, ג'וש ברולין בתור גורני האלק, וג'ייסון מומואה כדאנקן איידהו - כולם נותנים לדמויות שלהם משקל ספציפי.

אומנם חצי סרט, אבל

אומנם הסרט עוצר באמצע הספר. זה החיסרון הגדול שלו. מי שלא קרא את הספר יכול להגיע לסוף ולהרגיש שמשהו חסר. הסרט עוצר ברגע שאמור להיות התחלה של המסע האמיתי של פול.

ויל'נב התעקש על שני סרטים, ובדיעבד זה היה הצעד הנכון - חלק 2 (שיצא ב-2024) הוא הסרט הגדול. אבל בפעם הראשונה, חולית 1 לבדו מרגיש כמו פתיחה ללא סיום.

וחבל גם על משהו אחר - חוסר תשומת לב לפרמן בחלק הזה. הצ'אני של זנדאיה מקבלת מעט זמן מסך, ורק בקצוות. בחלק 2 היא הופכת לעצום - אבל כאן היא רק רמיזה.

הציון

חולית של ויל'נב הוא הסרט שהוכיח שעיבוד נאמן של ספר מורכב יכול להיות גם קולנוע גדול. הוא לא מנסה לפשט את הספר. הוא מנסה להעביר את העומק שלו לשפה אחרת.

ההמשך - חולית 2

ו"חולית: חלק שני" של 2024 - המשך של ויל'נב - הצליח אפילו יותר מהראשון. הוא קיבל ביקורות מעולות, גרף 700 מיליון דולר בקופות, וזכה ב-2 אוסקרים (אפקטים חזותיים, סאונד). וויל'נב חתם על "דונה: משיח" - הסרט השלישי - שיצא ב-2026 או 2027.

וההצלחה של הזכיון הזה - שלוש סרטי דונה של ויל'נב על פני 6 שנים - מוכיחה שאפשר לעשות סרטי מדע בדיוני רציניים בקולנוע מודרני. בעידן שבו רוב הסרטים הם סרטי גיבורי על או סיקוולים, חולית הוא יוצא דופן.

חולית 2 יותר טוב מחולית 1. הוא יותר אקשן, יותר רגש, יותר ממוקד. וזה לא קל להגיד - הראשון היה כבר טוב. אבל בלי החלק הראשון של וילנב - בלי שעת ההתבססות, בלי הקצב המדיטטיבי, בלי הסבלנות הזו שלא קיימת בהוליווד של 2026 - חולית 2 לא היה אפשרי. הראשון בנה את הקתדרלה. השני קישט אותה. והתוצאה היא שלאחר 60 שנה של ניסיונות כושלים, יש לנו סוף סוף עיבוד ראוי לאחד הספרים החשובים של ז'אנר המדע הבדיוני. 9.5/10 לחולית 1, וזה אפילו לא הסרט הטוב בטרילוגיה. (זה השני, וזה הסבלנות שלכם בחולית 1 שהפכה את חולית 2 לאפשרי.)