מייקל ג'ורדן, לולה, ונוסטלגיה שלא מתנצלת

מייקל ג'ורדן ולוני טונס יחד - הסרט של ילדותי

יש סרטים שאתה לא יכול לבקר בכנות, כי הם לא נעשו בשבילך - הם נעשו בשבילך בגיל שש. וכל ניסיון לחזור אליהם בגיל מבוגר ולהציע שיפוט אובייקטיבי נדחה על ידי הילד שעדיין יושב בפנים ושומע את "I Believe I Can Fly" של אר. קלי. זה ספייס ג'אם בקיצור.

ג'ו פיטקה ביים ב-1996 סרט שאף סטודיו לא היה אמור לאשר: לקחת את מייקל ג'ורדן בשיא שיאו - השחקן הכי גדול ב-NBA, אולי ספורטאי הכי גדול בכלל - ולשים אותו לידי באגס באני באולם כדורסל מצויר. התוצאה לא הגיונית. וזה בדיוק מה שעובד. הסרט הזה הפך לתופעה תרבותית של 90s לא בגלל שהוא טוב - אלא בגלל שהוא לא מנסה להיות טוב. הוא מנסה להיות כיף, וזה מה שילדים של 1996 הזדהו איתו.

ג'ורדן בתפקיד עצמו

מייקל ג'ורדן ב-1996 היה בשיא הקריירה שלו. הוא חזר מהפנסיה של 1993-1995 (שבה ניסה לשחק בייסבול עם הברמינגהם בארונס). הוא חזר לבולס. והסרט הזה היה הסיבה שהוא הסכים להופיע על מסך גדול. עד אז הוא היה כוכב פרסומות (בעיקר נייקי), לא כוכב קולנוע.

והקסם של ג'ורדן הוא שהוא לא משחק. הוא משחק את עצמו. הוא ג'ורדן - לא מנסה להיות שחקן. והקסם של פיטקה הוא שהוא נתן לג'ורדן להיות עצמו. הסצינות שבהן ג'ורדן מאמן את לוני טונס איך לשחק כדורסל - הן לא משחק. הן ג'ורדן נותן עצות אמיתיות.

והפרסומת של נייקי שיוצאת ביחד עם הסרט - "Hare Jordan" עם באגס באני - הופכת את הסרט לחלק מתופעה תרבותית רחבה יותר. לפני הסרט, אף אחד לא חשב שספורטאי יכול להיות כוכב קולנוע. אחרי הסרט, ג'ורדן הראה שזה אפשרי.

באגס באני וצוות שלו

והקסם של הסרט הוא שלוני טונס נראה מצוין. באגס באני, דאפי דאק, פורקי פיג, סילבסטר, טוויטי - כולם מצוירים ברמה הכי גבוהה שלוני טונס הגיעו אליה אי פעם בקולנוע.

והאינטראקציה בין ג'ורדן לבאגס באני - כששניהם משחקים כדורסל יחד - רגע של קולנוע ילדים גדול. ילדים בגיל 6 (כמוני ב-1996) הצטרפו לחלום של לשחק כדורסל עם באגס באני.

והדמות החדשה - לולה באני - הופכת לאיינטית של 90s. היא הוצגה בסרט הזה כדמות נשית של לוני טונס. ילדים בני 6 התאהבו בה. הוריהם לא הבינו למה. והסצינה שבה לולה משחקת כדורסל ומראה לבאגס שהיא יכולה לעלות עליו - הייתה הרגע שילדות 90s ראו דמות אנימציה נשית עם כוח.

הסיפור פשוט אבל עובד

העלילה היא מטופשת. מונסטרים זרים מנסים לחטוף את לוני טונס לפארק שעשועים שלהם. באגס מבקש מג'ורדן להציל אותם. הסיפור הוא תירוץ. והקסם הוא שהסרט יודע את זה. הוא לא מנסה להיות חכם. הוא רק מנסה להיות כיף.

והמסיבה הגיעה כשהמונסטרים גנבו את הכישרונות של 5 שחקני NBA - צ'ארלס בארקלי, פטריק יואינג, מאגי בוגייז, לארי ג'ונסון, שון בראדלי. והשחקנים האלה הופיעו בסרט וסבלו במציאות. ב-1996 חמשת השחקנים האלה לא הצליחו לעלות לרמה של 1995. הילדים האמינו שזה בגלל הסרט. וזה הקסם של ספייס ג'אם.

הסאונדטרק שעבד

והפסקול - R Kelly עם "I Believe I Can Fly" - הפך לשיר של 90s. השיר זכה בגראמי ועדיין מנוגן בכל מקום. שירים של סילי, שיהאן, וכל זמרת R&B מ-1996 הופיעה על הסאונדטרק.

והסאונדטרק לבד - בלי הסרט - מכר מיליונים. הוא נחשב לסאונדטרק החזק של 90s.

אומנם לא הסרט הכי חכם, אבל

אומנם הסרט לא חכם. העלילה היא מטופשת. מונסטרים זרים מנסים לחטוף את לוני טונס לפארק שעשועים שלהם. באגס מבקש מג'ורדן להציל אותם. הסיפור הוא תירוץ.

ויש את הביקורת שהסיום מהיר מדי. הקרב הסופי הוא 10 דקות בלבד. ויש את הסצינות עם ג'ורדן בבייסבול - שמרגישות מנותקות מהסרט.

ההמשך שלא היה צריך לקרות

ויש את "ספייס ג'אם 2: עידן חדש" של 2021 - עם לברון ג'יימס במקום ג'ורדן. הוא נכשל. הוא לא הקסם של 1996. ואני אגיד את האמת - חבל שהמשיכו את הסרט. הוא היה צריך להישאר עץ של 90s.

הסרט הזה ב-2026

"ספייס ג'אם" הוא הסרט שילדי 90s אוהבים בלי לדעת למה. הוא לא סרט גדול. אבל הוא חי בנוסטלגיה של דור שלם. הוא הוכיח שאפשר לערב ספורט עם אנימציה ולעשות מזה תופעה תרבותית.

ויש בו משהו שאי אפשר היה להעמיד מחדש בעידן של עכשיו. ההמשך של 2021 עם לברון ג'יימס נכשל בדיוק בנקודה הזו - הוא היה גס מדי, ממולא מותגים מדי, מחושב מדי. ספייס ג'אם של 1996 היה תמים. הוא האמין שילדים רוצים לראות את ג'ורדן משחק עם באגס באני, נקודה. 7.5/10 - וכל ילד 90s שיגיד לכם משהו שונה משקר. (זה גם בסדר.)