טוטורו - איך מיאזאקי עשה סרט בלי נבל ועדיין שבר את כולם

הסרט שלימד אותי לראות אנימציה אחרת

מיאזאקי עשה ב-1988 סרט שאין בו נבל, אין בו מסע, אין בו קונפליקט גדול - ובכל זאת הצליח לבנות את הדמות הכי אהובה בהיסטוריה של אנימציה יפנית. "השכן שלי טוטורו" הוא ההוכחה שאנימציה לילדים לא חייבת לעבוד לפי הנוסחה של דיסני. היא לא חייבת לאיים על הצופה הקטן בנבל. היא יכולה פשוט להיות חמה.

הייאו מיאזאקי ב-1988, אחרי שיצא מ"כברת ברוחות נאוסיקה", רצה לעשות סרט אחר. משהו עדין. משהו שמדבר על ילדות. וטוטורו היה הסרט שהפך אותו, למרות שלא הצליח בקופות, לאיינטית של תרבות יפנית.

סאצוקי ומיי

הסיפור פשוט. שתי אחיות, סאצוקי בת 10 ומיי בת 4, עוברות לבית כפרי עם אביהן. אמן בבית חולים. הן מגלות שביער ליד הבית גרים יצורים מסתוריים - טוטורו, ענק פרוותי שאף אחד מהמבוגרים לא רואה.

והקסם של הסרט הוא שאין נבל. אין סכסוך גדול. אין קרב סופי. הסרט הוא רק על שני ילדות שמגלות עולם פלאי. ועל זה שילדות יודעת דברים שמבוגרים שכחו.

האנימציה כדבר חי

מיאזאקי מצייר ידנית. כל פריים. ובסרט הזה, אתם רואים את האהבה שיש לו בכל פרט. העלים נופלים. הגשם יורד. הזיעה על המצח של מיי. כל זה מצויר ביד בעדינות שאף אנימציה דיגיטלית לא מצליחה להעתיק.

הסצינה שבה מיי הולכת אחרי טוטורו הקטן בעקבות הצבא ונכנסת לחור בעץ - רגע אחד של קולנוע אנימציה גדול. המצלמה עוקבת אחריה. אנחנו רואים את העלים נעים. אנחנו לא רואים אותה כדמות אנימציה - אנחנו רואים אותה כילדה אמיתית.

הסצינה של אוטובוס החתול

הסצינה של "אוטובוס החתול" - שבה האחיות מחכות לאוטובוס בגשם, וטוטורו מופיע איתן ומחכה איתן - הוא רגע של קסם. ההפתעה כשהוא מקבל מטרייה ומשמיע צעקה בעצמה גדולה. המצלמה לא חותכת. אנחנו פשוט רואים את שני הצדדים מחכים יחד.

ואז מגיע אוטובוס החתול - חתול ענק עם 12 רגליים שמשמש כתחבורה לטוטורו - והוא יוצר אחת הסצינות הכי זכורות באנימציה של 80 השנים האחרונות.

ג'ו היסאישי - הפסקול שעובד

ג'ו היסאישי כתב את הפסקול ל"טוטורו". הוא היה מלחין צעיר אז, אבל הסרט הזה יצר את השפה המוזיקלית שכל סטודיו ג'יבלי משתמש בה עד היום.

הפסקול הוא לא דרמטי. הוא מינימלי, חמים, יפה. השיר הראשי - "השכן שלי טוטורו" - הוא רגע של מוזיקה שלא מנסה להיות גדולה. היא רק מנסה להיות שקטה.

העדינות של הסיפור

והדבר שאני הכי אוהב ב"טוטורו" - הוא לא מנסה להסביר את הקסם. טוטורו הוא לא דמות פנטזיה שאומר לסאצוקי ומיי "הצילו את היער!" או "הביסו את הנבל!" הוא רק קיים. הוא צוחק. הוא ישן. הוא יוצא איתן ביער.

וזה הקסם של הסרט. מיאזאקי לא חושב שילדות צריכה להיות מסע. הוא חושב שילדות היא רגעים. ורגעי הילדות שאנחנו זוכרים הם הרגעים שבהם הרגשנו שעולם אחר נמצא לידנו.

אומנם איטי, אבל

אומנם הסרט איטי מאוד. חצי שעה ראשונה כמעט בלי דרמה. מי שרגיל לסרטי אנימציה אמריקאיים שבהם מתחיל אקשן בדקה הראשונה עלול להרגיש שזה לוקח יותר מדי זמן.

ויש את העובדה שהסרט קצר - 88 דקות. מי שמחפש סיפור גדול לא ימצא אותו. חבל לחלק מהצופים. אבל זה הקסם.

למה לחזור אליו

"השכן שלי טוטורו" הוא הסרט שלימד אותי שאנימציה יכולה להיות עדינה. היא לא חייבת להיות פעולה. היא לא חייבת להיות מצחיקה. היא יכולה להיות רק חמה.

מיאזאקי - היוצר

והייאו מיאזאקי, יוצר הסרט, הוא אחד היוצרים הגדולים בקולנוע האנימציה. הוא ייסד את סטודיו ג'יבלי ב-1985 יחד עם איסאו טאקאחאטה. "שכנתי טוטורו" של 1988 היה הסרט השני של ג'יבלי - אחרי "קסטל בשמיים" של 1986.

וההיסטוריה של הסרט מורכבת. מיאזאקי הציע אותו ל-Toho ב-1986. הם דחו אותו - הם חשבו שאין קהל לסרט אנימציה שקט על שתי ילדות בכפר. מיאזאקי בנה אותו במקביל ל"קבר של גחליליות" של טאקאחאטה - שני הסרטים יצאו יחד באותו יום. וזה היה הימור - "קבר של גחליליות" אכזרי, "שכנתי טוטורו" עדין. הקהל היפני אהב את שניהם.

ומיאזאקי המשיך לעשות סרטים שלא דומים לכלום בעולם המערבי - "מטוס הוואי" של 1992, "נסיכת מונונוקה" של 1997, "הספיריט של ספיריט" של 2001 (שזכה באוסקר), "הוול של החשמל" של 2004, "פוניו" של 2008, "איך נופלים" של 2013. כל אחד מהם הוא יצירה.

הציון: 9. וכשנולד לי ילד, הסרט הזה יהיה הראשון שאראה לו - לא כדי לחנך אותו על אהבת טבע, אלא בגלל שאין דרך טובה יותר ללמד ילד שילדות יכולה להיות מגלמת ענקית פרוותית בתחנת אוטובוס בגשם.