ספיידי שינה מה אנימציה יכולה להגיד

האנימציה ששינתה את הז'אנר

עד 2018, סרט אנימציה אמריקאי גדול נראה כמו פיקסר. תאורה ריאליסטית, פנים אנושיות, מרקמים שמתחזים למציאות. פיל לורד וכריס מילר עשו את ההפך. הם לקחו את ספיידרמן - הזיכיון של סוני שכבר נשרף בו פעמיים בעשור - ובמקום עוד סרט לייב-אקשן עם פיטר פארקר, הם בנו אנימציה שמתעקשת להיראות כמו עמוד בקומיקס.

פיל לורד וכריס מילר הגיעו לפרויקט אחרי שנזרקו מ"סולו: סיפור מלחמת הכוכבים" של 2018 - לוקאספילם פיטרה אותם באמצע ההפקה. סוני, במקום להירתע, נתנה להם חופש מלא על הזיכיון של ספיידרמן. הם נתנו את הסרט לסטודיו האנימציה של סוני (Sony Pictures Animation) - לא לפיקסר, לא לדיסני - והוציאו את הז'אנר מהאזור הנוח שלו.

אנימציה שלא נראתה לפני

הסרט נראה אחר. באמת אחר. רוב סרטי האנימציה של פיקסר ודיסני מנסים להיראות אמיתיים יותר ויותר - תאורה ריאליסטית, פנים אנושיות, מרקמים מציאותיים. ספיידרמן עשה את ההפך. הוא מנסה להיראות כמו קומיקס.

כל פריים של הסרט מצויר בסגנון של עמוד מקומיקס - קווי דיו, נקודות בן-דיי, בלוני טקסט שצצים על המסך, פאנלים מתחלקים. ובשבועות הראשונים, הצופים התלוננו שהאנימציה "מעוותת". וזה היה בכוונה. לורד ומילר רצו שהמוח של הצופה יצטרך להתאקלם.

ואחרי 10 דקות, אתם מתאקלמים. ואז אתם מבינים שכל סרט אנימציה אחר מרגיש עכשיו רגיל.

מיילס מורלס - גיבור שראוי לתפקיד

מיילס מורלס היה דמות שצוירה בקומיקס ב-2011, ילד שחור-לטיני מברוקלין שהפך לספיידרמן בעולם אלטרנטיבי. מעריצי קומיקס אהבו אותו. הוליווד פחדה ממנו. לורד ומילר הצליחו לתת לו סרט.

והקסם של מיילס - הוא לא פיטר פארקר עם עור אחר. הוא דמות אחרת. הוא מתבגר בברוקלין של 2018, אביו שוטר אחות מסתבך עם החוק (במובן הקטן), הוא מאובחן כמחונן, ולא בטוח אם הוא רוצה את התואר. כשהוא מקבל את הכוחות, הוא לא יודע מה לעשות איתם.

שמייק מור מקליט את הקול של מיילס בצורה שמעבירה את הילדות, את הפחדים, את החיוך. הוא לא משחק גיבור. הוא משחק נער.

פיטר ב' פארקר - גרסת הריאות של פיטר

ג'ייק ג'ונסון מקליט את פיטר ב' פארקר, ספיידרמן הוותיק שנקרע מהיקום שלו. הוא בגיל 38, גרוש, שמן מעט, מדוכא. הוא ספיידרמן שהזדקן ולא יודע מה לעשות. והוא לא רוצה ללמד את מיילס. "לא, אני לא רוצה להיות מנטור."

והדינמיקה הזאת - גיבור צעיר שצריך מנטור, מנטור עייף שלא רוצה את התפקיד - היא הלב של הסרט. שני אנשים מתחממים זה לזה לאט, וכל אחד נותן לשני משהו שהוא היה זקוק לו.

גוונדה ושאר עכבישי האלכסון

המולטיברס של הסרט מציג כמה גרסאות אחרות של ספיידרמן - גוונדה ("גוון סטייסי"), ספיידרמן נואר (ניקולס קייג'), פני פרקר (אנימציה ילדותית יפנית), ופטר פורקר - ספיידרמן-החזיר. וכל אחד מהם מצויר בסגנון אנימציה אחר.

תחשבו על זה ככה - לורד ומילר אומרים לכם "כל ספיידרמן הוא סרט אנימציה אחר." ובמקום לאחד את הסגנונים, הם משאירים אותם נפרדים. גוונדה מצוירת בצבעי פסטל. ספיידרמן נואר בשחור-לבן. פני פרקר באנימציה. כולם באותה סצינה. וזה עובד.

הקרב המסכם

הסצינה האחרונה של הסרט - הקרב במאיץ ההלם של קינגפין - היא אחת הסצינות הכי טובות שראיתי בקולנוע. הצבעים מתפוצצים. הפיזיקה מסתבכת. כל ספיידרמן בורה. ולורד ומילר מצולמים את זה בצורה שגורמת לכם להבין כל פעולה למרות הכאוס.

והרגע שבו מיילס סוף סוף "לוקח את הקפיצה של אמונה" - גוף עפת, מצלמה זזה, הצבע משתנה, השיר של פוסט מאלון מתחיל - קולנוע. בנקודה הזאת.

אומנם לא מושלם, אבל

אומנם הסרט מקריב מעט עומק לטובת קצב. שאר עכבישי האלכסון - בעיקר ספיידרמן הנואר - לא מקבלים מספיק זמן. הם מבדרים, אבל הם דמויות-פיתויות. חבל שלא קיבלנו עוד 10 דקות עם כל אחד מהם.

והקצב המהיר של הסרט - שהוא חלק מהקסם - לפעמים הופך לבעיה. תינוקות וילדים קטנים בקהל התלוננו שקשה לעקוב. אבל היי, זה לא סרט לילדים בני שנתיים. הוא סרט לילדים בני 10 ומעלה.

הירושה

ספיידרמן: לתוך עולם העכביש הוא הסרט שהציל את האנימציה האמריקאית של ה-2010s. הוא הוכיח שאנימציה לא חייבת להיראות כמו פיקסר, ושאפשר לעשות קולנוע ויזואלי שונה לחלוטין שגם מצליח בקופות וגם זוכה באוסקר. כל סרט אנימציה גדול שיצא אחר כך - "מיטשלסים נגד המכונות" של 2021, "רובוטים פראיים" של 2024 - חב משהו לורד ומילר.

ויותר מזה - אחרי 12 שנות מארוול-פס, זה היה הזכר שהז'אנר עוד יכול להפתיע. סרט גיבורי-על שלא בנוי על הצורך לשרת את הסרט הבא. שלא מכיל תזמורת זימר. שלא מתחיל בלוגו של מארוול סטודיוז. רק 117 דקות של סיפור, של דמות חדשה, ושל חזון ויזואלי שלא היה לפניו. ציון: 9.5/10.