טרנטינו, קפואן, וחדר שלא מניח לאף אחד לצאת

טרנטינו בחורף

טרנטינו עושה רק דבר אחד טוב באמת - דיאלוג של חדר סגור. הוא טוב באקשן. הוא טוב במונולוג. אבל הוא הכי טוב כשארבעה אנשים בחדר אחד צריכים להחליט מי משקר ומי לא, וכל מילה מקרבת אותם רגע אחד יותר לאקדח. "שמונת המתועבים" של 2015 הוא הסרט שבו טרנטינו מחליט להפסיק להעמיד פנים שהוא עושה משהו אחר. הוא סוגר את כולם בבית עץ ביוויומינג, מדליק את האח, ושותק.

זה גם טרנטינו בחורף. אחרי "ג'נגו", "באסטרדים חסרי כבוד", ו"קיל ביל", הוא היה בשיא הקולנוע הוויזואלי-אגרסיבי שלו. וכאן הוא בחר את הברירה ההפוכה - משהו שקט, משהו שנחנק, משהו שכל הסרט מתרחש בחדר אחד. הוא צילם את הסרט ב-70mm Roadshow כהצדעה לסרטי האפוס של שנות הששים - "מלחמה ושלום", "לורנס מערב" - ולחץ שיוקרן בקולנועים שמסוגלים להציג בפורמט הזה. הניגוד בין פורמט ענקי לסיפור מוקף הוא חלק מהבדיחה.

שמונה אנשים בבית עץ

הסיפור פשוט. שמונה אנשים נתפסים בסערת שלגים בבית עץ בנסיעה ל"ראד רוק", ויומינג. ביניהם:

- קורט ראסל כג'ון "הפיגר" רות - ג'ניפר ג'ייסון לי כדייזי דומרגיו, אסירה שלו - סמואל ל. ג'קסון כמייג'ור מרקווס וורן, ראש שותך כושיים - טים רות' כאוסוואלדו מובריי, מתליין בריטי - דמיאן ביצ'יר כבוב המקסיקני - מייקל מדסן כג'ו גייג', בוקר קר - בריסר ארן כסנדי סמיתרס, גנרל קונפדרציה - וולטון גוגינס כקריס מאניקס, השריף החדש

ויחד הם נכנסים לבית עץ אחד - "מינל מינו" - ושם הסרט מתחיל.

ג'קסון בתור הלב של הסרט

סמואל ל. ג'קסון כוורן הוא הלב של הסרט. הוא לא הגיבור הברור. הוא לא הנבל. הוא איש שכל החיים שלו היו מבוססים על שקרים, ועכשיו הוא צריך להחליט אם להמשיך לשקר או לא.

והמונולוג שלו על גנרל סנדי סמיתרס - שבו הוא מספר איך הוא הרג את הבן של הגנרל - הוא רגע של קולנוע גדול. ג'קסון לא משחק זעם. הוא משחק שכנוע. הוא רוצה שסמיתרס יוציא את האקדח הראשון.

וטרנטינו מצולם את הסצינה הזאת בשני קלוז-אפים. ג'קסון מולה. גוגינס בצד. והקסם של הסצינה הוא שאנחנו לא יודעים אם הסיפור של וורן נכון או לא.

ג'ניפר ג'ייסון לי

ג'ניפר ג'ייסון לי כדייזי מציגה ביצוע שאחר כך אנחנו מבינים שהוא היה הלב של הסרט. דייזי היא אסירה. אישה. כושית-מקטין. נכה. והיא משחקת אותה כאישה שיודעת מה היא יודעת ושכשהיא תקבל את ההזדמנות, היא תהרוג את כולם.

והקסם של לי הוא שהיא לא משחקת מסכנה. דייזי בסרט מקבלת מכות. הם פוגעים בפנים שלה. לי לא מבקשת רחמים. היא משחקת את הזעם של אישה שיודעת מה היא נכנסת אליו.

והאוסקר שלה (מועמדות בלבד) היה ראוי. חבל שהיא לא ניצחה.

אניו מוריקונה כותב פסקול

אניו מוריקונה, מלחין שטרנטינו אהב כל החיים שלו אבל לא עבד איתו לפני זה, כתב את הפסקול ל"שמונת המתועבים". זה הפסקול הראשון של סרט אמריקאי מקורי שלו מאז 2007.

ומוריקונה זכה באוסקר על הפסקול - הראשון שלו אחרי שש מועמדויות. והוא הפסקול הכי טוב של 2015. מבוסס על מוטיבים מסרטים שלא ביצעו ("קייפ פיר" של 1962, "דבר" של 1982), הוא יוצר אווירה של איום מתמשך.

הקצב הקפדני

והקסם של "שמונת המתועבים" הוא שזה לא סרט אקשן. 120 הדקות הראשונות מתרחשות בעיקרן בשיחה. הדמויות מדברות. הן חשודות אחת בשנייה. הן מספרות סיפורים שלא יודעים אם הם נכונים.

וטרנטינו לא ממהר. הוא נותן לכל דמות זמן. הוא נותן לכל סצינה לבעבוע. חבל למי שלא יחבב את הקצב.

ואז, באמצע, הסרט מתפוצץ. דמות אחת ממשמשת לאקדח. והאקטיביות הופכת לאלימות אכזרית.

הבעיה הגזעית

והדבר הכי קשה ב"שמונת המתועבים" הוא השפה הגזעית של הסרט. טרנטינו משתמש במילה N שוב ושוב. זה כחלק מהדיוק ההיסטורי - הסרט מתרחש ב-1870, כמה שנים אחרי מלחמת האזרחים - אבל זה גם מורגש מאוד.

ויש את הביקורת הסטנדרטית - שטרנטינו אוהב את המילה הזאת יותר ממה שצריך. חבל - אבל גם זה חלק מסגנונו.

אומנם 3 שעות, אבל

אומנם הסרט שלוש שעות (יותר בגרסת ה-Roadshow). שלוש שעות בחדר אחד. מי שלא מוכן לסבלנות עלול להרגיש שזה הרבה.

ויש את הסיום - שאני לא אגיד מה הוא, אבל אני אגיד שהוא אכזרי באופן שלא לכל אחד. טרנטינו לא משאיר את הצופה עם תקווה. חבל למי שלא רוצה את זה.

איפה זה עומד היום

"שמונת המתועבים" הוא טרנטינו במצב חכם. לא הסרט הכי מצליח שלו, לא הסרט הכי מצחיק. אבל אולי הסרט הכי מורכב שלו - הסרט שבו הוא מפסיק להסתיר את העובדה שהוא עושה דרמה של סגנון, ופשוט מודה בזה.

יותר מעשור אחרי שיצא, הסרט הזה עומד טוב יותר מכמה מהאחרים בקטלוג שלו. הוא ספציפי יותר. הוא מצומצם יותר. הוא חי בכל פריים, גם בלי הקופות הענקיות שגנגו קיבל. ויש בו דבר שמעט סרטים של טרנטינו עושים - תחושת חנק אמיתית. הוא לא רק מספר סיפור על אנשים שלכודים. הוא לוכד אותם, ובאותה הזדמנות לוכד גם אתכם. ציון: 9/10. אם תאהבו את הקצב, תאהבו את הסרט.