מייקל מאן הפגיש את דה נירו ופאצ'ינו על אותו מסך ויצר את סרט הפשע האולטימטיבי. שלוש שעות של מתח, כבוד הדדי בין צדי החוק, ואחת מסצינות הירי הגדולות בהיסטוריה. קולנוע שגורם לך להרגיש את משקל הנשק.
הסרט שמכיל את הסצינה
כל מי שצפה בקולנוע אמריקאי של אמצע שנות התשעים יודע על הסצינה. דה נירו ופאצ'ינו, באותה מסעדה, מסביב לאותו שולחן, מדברים על החיים. עד "חום" של 1995, שני השחקנים הגדולים האלה מעולם לא חלקו פריים יחד. חום היה הסיבה.
מייקל מאן עשה את הסרט הזה כפסגת הקריירה שלו עד אז. מאן הוא בימאי שמבין שני דברים יותר טוב מרוב הוליווד - תאורה ועצבים. וחום הוא דוגמה מושלמת לשניהם.
דה נירו כפילוסוף-גנב
רוברט דה נירו כניל מקאולי הוא לא הגנב הקלאסי. הוא לא מקסים, לא רברבן, לא מבזבז. הוא מהנדס. הוא בונה גניבות כמו שכימאי בונה תרכובת. כל פרט מתוכנן. כל איש בחבורה שלו נבחר. כל יציאה מתוכננת מראש.
והמשפט המגדיר שלו - "אסור לך להיות קשור לשום דבר בחיים שלך, שלא תוכל לעזוב בעוד 30 שניות אם תרגיש את החום מסביב לפינה." - זה לא ציטוט מגניב. זו פילוסופיה שלמה של חיים. דה נירו אומר אותה בלי להדגיש, בלי להיות מאושר ממנה, ואתם מבינים שזו דרך החיים שלו ולא רק צביעה.
פאצ'ינו כצועק לתוך החלל
אל פאצ'ינו כוינסנט האנה, השוטר שמרדף אחרי ניל, הוא הניגוד של דה נירו. האנה לא מתוכנן. הוא לא מסודר. הוא צועק. הוא מטיל. הוא משוחרר. ופאצ'ינו עושה את זה בצורה שאסור לעשות - צעקות באמצע סצינות, הדגשות מוזרות, רגעים של תיאטרליות חצויה.
וזו בדיוק החוכמה. שני האנשים הם שני גלים שמתנגשים. ניל הוא אדם של שליטה. האנה הוא אדם של רגש. ושניהם, באותו עולם, רודפים אחד אחר השני בלי להבין שהם אותו אדם בשני קצוות.
הסצינה במסעדה
הסצינה במסעדה היא רגע אחד של קולנוע אמריקאי. דה נירו ופאצ'ינו יושבים מול מול, שותים קפה, ומדברים. אין אקשן. אין דרמה. רק שיחה. ובשיחה הזאת הם מסכימים שהם יצטרכו להרוג זה את זה אם זה יקרה.
ומאן צילם את הסצינה בצורה גאונית - כל שחקן מצולם בנפרד. הם לא מסתכלים אחד על השני באותו פריים. אתם רואים אותם רק לחלופין. וזה מעצים את הסצינה - שני אנשים שמדברים אחד אל השני אבל לא ביחד באמת. הם לעולם לא יהיו חברים.
הירי בתוך לוס אנג'לס
סצינת הירי באמצע הסרט - אחרי השוד של הבנק הבא, על רחובות לוס אנג'לס - היא אחת הסצינות הגדולות בתולדות סרטי האקשן. המכונות של הצליל אמיתיות. הסביבה אמיתית. הזעם אמיתי.
זו הסצינה שלימדה כל סרט אקשן שבא אחריה איך לעשות ירי. "החיילים" של נולן בסרטי הבאטמן מבוססים עליה. "לוקאוס" למד ממנה. "שולפי הצלעבים" של בנקסי, אם תאמינו, מצטטים אותה. וזה לא במקרה - מאן עשה את הסצינה הזאת בצורה שמדגישה את חוסר האנושיות של הטכנולוגיה הצבאית בידיים של אזרחים.
אומנם שלוש שעות, אבל
אומנם הסרט שלוש שעות. זה הרבה. ויש בו עלילות משנה שלא תורמות במלואן - קווי הסיפור של אשלי ג'אד כפנינסס, של דניס היידן כעובד החוקר את החבורה - מקבלים זמן מסך אבל לא תמיד מצדיקים אותו.
ואל קילמר כצ'ריס שיהירלין עושה עבודה טובה אבל לא מקבל מספיק זמן. טום סייזמור כדומיני יוצר דמות בעלת עומק אבל הסרט לא נותן לו לסיים אותה. חבל. סרט של שלוש שעות יכול היה לתת לדמויות הללו עוד 10 דקות כל אחת.
ההשפעה של היט על קולנוע פעולה
ו"היט" השפיע על קולנוע פעולה של 30 השנים הבאות. הסצינה של השוד באמצע סן פדרו - שלוקחת 11 דקות, עם ירי אמיתי ברחוב לוס אנג'לסי - הפכה לסטנדרט של ז'אנר. כריסטופר נולן בסרטי הבאטמן מבוססים עליה. "לוקאוס" למד ממנה. "שולפי הצלעבים" של בנקסי, אם תאמינו, מצטטים אותה.
ומאן עצמו הוא בימאי שעובד מאוד לאט. הוא עשה "הסטיה" של 2009, "עץ הצומח" של 2015, "פרארי" של 2023 - שלושה סרטים בעשרים שנה. כל סרט שלו הוא ניסיון להגיע לרמה של "היט". ואף אחד מהם לא מגיע. חבל - מאן יוצר נדיר.
והקאסט של "היט" - דה נירו, פצ'ינו, ואל קילמר, ג'ון וואיט - היה אחד הקאסטים הכי טובים של 90s. דה נירו ופצ'ינו, שלא משחקים יחד באותה סצינה, חוץ מסצינת הקפה ההיסטורית - יצרו את הכימיה של 30 שנה של קולנוע אמריקאי.
הציון
חום הוא סרט הפשע הכי חשוב של שנות התשעים. הוא הגדיר איך לעשות סצינות אקשן, הוא הוכיח שאפשר לתת לשני שחקנים גדולים שולחן אחד ולתת להם לדבר, והוא בנה דמויות שלא יישכחו.
הציון: 9.5/10. שלוש שעות של קולנוע שעדיין מרגישות כמו שעה וחצי. דה נירו ופצ'ינו על שיא הקריירה שלהם. מייקל מאן בפסגת היכולת שלו. וסצינה במסעדה שעדיין מלמדים אותה בבתי ספר לקולנוע 30 שנה אחרי. אם יש סרט פשע אחד שכל מעריץ קולנוע חייב לראות, זה הוא. וגם בצפייה החמישית או השישית, יש שכבה חדשה שלא תפסתם קודם - וזה ההגדרה של סרט גדול.