דרייב - הניאון, השקט, והרגע שלא ציפית לו

הסרט שלא דומה לכלום

ניקולאס וינדינג רפן הוא בימאי שלא יודע איך לעשות סרט הוליוודי, וזה בדיוק הקסם שלו. בכל פעם שאולפן נותן לו תקציב והנחיה לעשות סרט נורמלי, הוא חוזר עם משהו אחר. "דרייב" של 2011 הוא הפעם היחידה שהוא הצליח להוציא את החזון הזה לטבעת המסחרית - וגם זה בקושי. הסרט עורר סקנדל בפסטיבל קאן, ואשה בארה"ב תבעה את הסרט בטענה שהטריילר הציג אותו כסרט אקשן בעוד שהוא בעצם סרט ארטהאוס.

והיא לא טעתה. "דרייב" נראה כמו סרט אקשן רק עד הסצינה הראשונה של אלימות. ברגע שאתם רואים את הראש הראשון נדרס - אתם מבינים שזה לא "מהיר ועצבני". זה משהו אחר לגמרי. רפן לא ניסה לרמות אף אחד. הוא פשוט עשה את הסרט שלו.

ניקולס וינדינג רפן, בימאי דני שעד אז עשה סרטים אינדי קטנים, ביים את "דרייב" בצורה שאסור היה לעשות סרט הוליוודי. הוא חתך את הדיאלוג למינימום. הוא נתן לכל סצינה לנשום. הוא אהב את הצללים יותר מאת האור.

גוסלינג בתפקיד שמגדיר אותו

ראיין גוסלינג משחק את הנהג - דמות בלי שם. היא קסקדור בקולנוע ובאופן בלתי רשמי - נהג בריחה לפושעים. הוא לא מדבר הרבה. "אתה בעצם נותן לי 5 דקות. שום דבר אחר." זה קצת מה שהוא אומר במשך הסרט.

וגוסלינג מצליח להחזיק את הדמות הזאת בלי שתיתן לדבר. הוא משחק עם הפנים שלו. כל פעם שהוא חושב, אנחנו רואים אותו חושב. רפן מצלם אותו בקלוז-אפ ארוך, נותן לרגע להישאר.

והקסם הוא שאתם לא יודעים את שמו של הגיבור. הוא לא משחק את הסרט בשם פרטי. "הנהג". וזה מספיק - הוא דמות שמגדירה את עצמה דרך הפעולות, לא דרך מילים.

קארי מאליגן והרגעים השקטים

קארי מאליגן כאיירין היא הלב של הסרט. היא שכנה של הנהג, אם צעירה לבן בשם בני, אישה ש-בעלה בכלא ואין לה תכניות לעתיד. היא לא יודעת מה היא רוצה. היא רק רוצה להישאר.

והכימיה ביניהם נבנית בלי דיאלוג. הסצינה במעלית - שהיא תהפוך לאיינטית - אומרת לכם הכל. הם נכנסים יחד. יש בחור עם אקדח. הנהג מנשק את איירין בעוצמה - הסצינה מאט - ואז הוא רוצח את הבחור עם הרגליים. ואיירין יוצאת מהמעלית בהלם.

רגע אחד של קולנוע - אהבה ואכזריות באותה דקה. רפן אומר לנו: "הגיבור הזה לא מחזיק את שני הצדדים בנפרד."

הפסקול האלקטרוני שעשה את זה

הפסקול של "דרייב" הוא חלק עיקרי מהקסם שלו. השירים של קולג', דריב מ-נייט, קוואדרון - הם לא מוזיקת רקע. הם הסרט.

הסצינה הראשונה של הסרט - שיר של "כותבן באין" של ניטשנינג בית לאחר מתחיל לפעול תוך כדי הנהג מתאר את שיטת העבודה שלו - היא רגע אחד של קולנוע. הסגנון, הקצב, האטמוספירה - כולם נכנסים בו זמנית.

והשיר "גריצי הקולנוע" של קולג', שמתנגן כשהנהג נכנס לחדרה של איירין למפגש הראשון שלהם - הוא רגע יפה של רומנטיקה אילמת.

הסצינות של אלימות

"דרייב" הוא לא סרט אקשן רגיל. הוא סרט שקט שלעתים מתפרץ באלימות בלתי צפויה.

הסצינה במעלית. הסצינה בקאנון שבה הנהג רוצח את קוק של בריאן קרנסטון. הסצינה בחוף שבה הוא נפגש עם ברנד הילדרבארנד.

והאלימות הזאת היא אכזרית. היא לא מבוימת כיפה. היא מבוימת כמכוערת. הנהג לא נראה גיבור באלימות. הוא נראה אדם שעשה משהו רע. וזה מה שעושה את הסרט מורכב.

אומנם איטי, אבל

אומנם הסרט איטי. חצי שעה ראשונה של דיאלוג מינימלי. מי שלא מוכן לסבלנות לא יחזיק. חבל לחלק מהצופים.

ויש את אלברט ברוקס כברנד הילדרבארנד, רון פרלמן כניק - שני נבלים יהודים-אמריקאים. הם מבריקים, אבל הסרט שלהם הוא קצת ז'אנר. רפן יכל היה לתת להם יותר עומק.

ההשפעה של דרייב על קולנוע 2010s

ו"דרייב" השפיע על תרבות הפופ של 2010s באופן עמוק. המעיל של הנהג - "סקורפיון" עם הרקמה הזהובה - הפך לסמל אופנתי. מעצבים בכל העולם יצרו עותקים. הסגנון "ניאו-נואר" שהסרט הציג - אסתטיקה ניאון-מוארת, פסקול אלקטרוני-רטרו, גיבור שקט - הפך לסטנדרט של 2010s.

וסרטים אחרים נכנסו לאסתטיקה הזאת - "מוונליייט" של 2016, "ניוקלוויידס" של 2014, "גוסט בית הים" של 2019. כולם משתמשים בטריקים של רפן. וגם "סוקר ומאט וסוקר" של ניל בלומקאמפ של 2017.

ורפן עצמו המשיך לעבוד באותה אסתטיקה - "רק אלוהים סולח" של 2013, "השדון הניאון" של 2016. שניהם הצליחו פחות מ"דרייב". רפן הוא בימאי שיודע מה הוא רוצה - והוא לא תמיד מעוניין בקהל הרחב. חבל - הוא יוצר אמיתי.

למה לחזור אליו

"דרייב" הוא הסרט שמלמד מה אפשר לעשות בקולנוע אינדי בתקציב מתון. רפן יצר משהו שלא דומה לכלום אחר - לא לגון רטרו, לא לפילם נואר, לא לסרט אקשן. הוא יצר את "דרייב".

ויש סיבה לחזור אליו פעם בכמה שנים. בכל צפייה אתם תופסים שכבה אחרת. בפעם הראשונה אתם מתעסקים בסיפור והאלימות. בפעם השנייה אתם רואים את הפסקול ואת המעיל. בפעם השלישית אתם מתחילים להבין את הקשר בין הנהג לאיירין - שני אנשים שלא מצליחים לדבר אבל מבינים זה את זה לחלוטין.

הציון: 9/10. סרט שעובד גם כסרט אקשן, גם כדרמה רומנטית, גם כניסוי באסתטיקה. רפן לא הצליח להגיע לרמה הזאת שוב. וזה בסדר. כמה במאים מצליחים לעשות את זה אפילו פעם אחת.