זה לא סרט. זו ספרות.

הסרט שהמציא את הקולנוע המודרני

הסנדק הוא לא סרט מאפיה. זו טעות מקוטלגת שגרמה לו לסבול בידי 50 שנה של חיקויים שלא הבינו אותו. קופולה לא עשה סרט על אלימות - הוא עשה דיוקן משפחתי שבו האלימות היא תוצר לוואי של מה שהמשפחה הזאת מאמינה בו. ההבדל הוא טוטאלי. בסרט מאפיה, הירייה היא הקליימקס של סצינה. בהסנדק, הירייה היא חתימה על מסמך שכבר נחתם בארוחת ערב 20 דקות קודם.

פרנסיס פורד קופולה לקח את הספר "הסנדק" של מריו פוזו משנת 1969 - ספר פופולרי אבל לא במיוחד חשוב - ועשה ממנו סרט שמוכר היום כאחד משני-שלושה הגדולים ביותר. ואיך הוא עשה את זה? על ידי סירוב לעשות סרט אקשן. הוא ראה את הספר כסיפור על אב ובנו, על נאמנות, על מה שמשפחה דורשת מאדם, ועל מה שאי אפשר לסרב לו. הסרט שיצא ב-1972 לא רק שינה את הקולנוע האמריקאי - הוא קבע מחדש מה זה אומר לעבד ספר פופולרי לסרט אומנותי.

ברנדו כוויטו קורליאונה

מרלון ברנדו כויטו קורליאונה עושה משהו שרוב השחקנים בחייהם לא מסוגלים. הוא משחק כוח בשקט. כל תנועה שלו מחושבת. כל משפט נאמר בלחישה. הוא לא צועק. הוא לא מאיים גלויות. וכל מי שבחדר יודע מי האיש שמולו.

הסצינה הראשונה של הסרט - בונסרה המקורבים בא לבקש טובה - היא כל שיעור הבימוי של קופולה בחמש דקות. האור חשוך, המצלמה נמוכה, ברנדו מלטף חתול (שהוגנב לסט באופן ספונטני), והאיש שמקבל את הטובה מרגיש כאילו הוא חי במתנה של הסנדק.

ויטו לא גיבור. הוא גם לא בדיוק נבל. הוא אדם שיצר ממלכה משפחתית מהבריחה מקלאבריה, והוא יגן עליה עד המוות.

פצ'ינו והניוון המוסרי

אל פצ'ינו כמייקל הוא הלב של הסרט, גם אם זה לא ברור בחצי הראשון. מייקל מתחיל כגיבור מלחמה אמריקאי, בחליפת מדים, בצד ה"נכון" של החוק. הוא לא רוצה להיות חלק מהעסק של אביו.

הרגע שבו הוא הורג את וולץ בסצינת המסעדה - אחד הרגעים הגדולים בתולדות הקולנוע. לא בשל האלימות, אלא בשל הפנים של פצ'ינו לפני שהוא מרים את האקדח. אתם רואים בפנים שלו את הרגע שבו האיש השתנה לתמיד. בעוד שתי שניות הוא יירה, ואחרי זה הוא לא יחזור.

פצ'ינו מעמיד ניוון מוסרי הדרגתי שלוקח שלוש שעות. כל סצינה שלו, מהרגע הזה ואילך, היא צעד אחד יותר רחוק מהאיש שהוא רצה להיות.

הצילום של ווילי

גורדון ווילי כצלם עשה משהו שהוליווד לא ראתה קודם - הוא השתמש בצללים כחלק מהסיפור. העיניים של ברנדו תמיד בצל. אתם לא תראו את שתיהן בבירור בכל הסרט. זו בחירה ויזואלית מכוונת - הסנדק חי בחצי-אור, בין רומנטיקה לאפלה.

חצי ההוליווד של התקופה חשבו שווילי טעה. לא היה מספיק אור על כוכב על גודל של ברנדו. ווילי התעקש. קופולה הסכים. והסרט נולד.

ניניו רוטה והמוזיקה שהתחמקה מאוסקר

ניניו רוטה כתב את אחד הפסקולים הכי מוכרים - ואז הכתיבה שלו נפסלה מהמועמדות לאוסקר על הסנדק בשל כך שחלק מהנושאים הופיעו בסרט איטלקי קודם שלו. ופה הקטע - אף אחד לא חשב שזו פגיעה בסרט עצמו. המוזיקה של רוטה היא חלק מהסנדק כמו האקדחים וכמו החיוך של ברנדו.

אומנם יש חסרונות, אבל

אומנם השעה הראשונה איטית במיוחד - מי שלא רגיל לקצב של שנות השבעים יתקשה. ואני חייב להודות שהדמויות הנשים - קיי, קוני - כמעט לא מקבלות סוכנות משלהן. הסנדק הוא דרמה גברית לחלוטין, ובצפייה של 2026 זה מורגש יותר מאשר בצפייה של 2006.

ועוד משהו - חלק מהדיאלוגים האיטלקיים-אמריקאיים הופכים היום לקריקטורה. לא באשמת הסרט. באשמת מה שבא אחריו. כל סרט מאפיה, כל פרודיה, כל חיקוי ב-50 שנה האחרונות השתמש באותם מבטאים, ופתאום המקור נשמע פחות רענן. חבל, כי הוא לא אשם.

הירושה

הסנדק הוא לא סרט - הוא פעולת הקרנה. הוא בכוונה גורם לצופה להיות חלק מהמשפחה, להבין את הלוגיקה של הקורליאוני מבפנים, ואז בסוף להבין שהוא אהב אנשים שאולי לא היה צריך לאהוב. וזה הקסם של קופולה - הוא לא שופט את ויטו ואת מייקל. הוא משאיר לכם לעשות את זה, ובינתיים גורם לכם להזדהות איתם עד שזה כואב.

הסצינה הסופית - עם הדלת הנסגרת בפני קיי - היא כל הסרט בדימוי אחד. החוק שהסנדק הכניס למייקל הפך אותו למי שאף פעם לא חשב שיהיה. והוא עומד מול האישה שהוא אוהב, מאחורי דלת שנסגרת, והיא לא תראה אותו באמת מאז.

ההמשכים

"הסנדק 2" של 1974 הוא המשך שנחשב לעיתים לטוב יותר מהראשון. הוא זכה ב-6 אוסקרים וקיבל את הסרט הטוב ביותר. "הסנדק 3" של 1990 הצטרף, אבל הוא נחשב לחיסרון של הזיכיון. קופולה עצמו הצהיר ב-2020 שהוא חתך מחדש את "הסנדק 3" והוציא "קודה: מות מייקל קורליאוני" - גרסה ערוכה יותר טובה.

הוא בין חמשת הסרטים הכי חזקים שיצאו אי פעם, נקודה. ציון: 10/10.