מנגינה מבעד להריסות: עדות ויזואלית על בדידות, אובדן וחסד אקראי לחלוטין

הסרט שלא מנסה להיות אפי

רומן פולנסקי, ניצול שואה בעצמו, סירב כל חייו לעשות סרט על השואה. הוא חשב שזה מאומץ. שזה לא הוגן לחומר. שכל סרט שואה הופך טרגדיה לבידור. ואז ב-2002, בגיל 69, הוא קרא את הזיכרונות של ולדיסלאו שפילמן ומצא משהו שהיה חסר בכל סרט שואה אחר - סיפור של אדם שלא הציל אנשים אחרים, שלא היה גיבור פעולה, שרק שרד. והפעם הראשונה והאחרונה שפולנסקי הסכים לעשות סרט שואה הייתה הזאת. התוצאה היא הסרט הכי חשוב על השואה שיוצא מהוליווד.

פולנסקי מספר את הסיפור שלא רצה לספר

רומן פולנסקי היה בן שמונה כשפלשו לפולין ב-1939. אמו נרצחה באושוויץ. אביו שרד. הוא עצמו ברח מהגטו של קרקוב כילד. כל חייו, פולנסקי הימנע מסרטי שואה. הוא חשב שזה מאומץ. שזה לא הוגן לחומר.

ואז הוא קרא את "הפסנתרן" - הזיכרונות של ולדיסלאו שפילמן, פסנתרן יהודי שנשרד בוורשה. וזה היה הסיפור הראשון שדיבר אליו. בשל כך שהוא לא היה סיפור על הניצול. הוא היה סיפור על הצופה.

שפילמן לא היה גיבור פעולה. הוא לא הציל אנשים אחרים. הוא רק שרד. והפעם הראשונה והאחרונה שפולנסקי הסכים לעשות סרט שואה הייתה הזאת.

אדריאן ברודי בתפקיד שמגדיר אותו

אדריאן ברודי קיבל את התפקיד אחרי שראה אותו פולנסקי בסרט אחר. הוא היה בן 28, רזה, וברודי ירד 14 קילו לתפקיד. הוא למד לנגן את כל היצירות של שופן שמופיעות בסרט. ולסצינות הניגון, הוא באמת מנגן.

ברודי מצליח להעביר את הקושי של שפילמן - לא בדיאלוג, אלא בעיניים. רוב הסרט הוא לבדו, מסתתר, רעב, פוחד. אין לו עם מי לדבר. וברודי משחק את זה כך שאתם מרגישים את הזמן עובר. רגע אחד הוא בן 30. רגע אחד הוא בן 50. הזיקנה האמתית של אדם שעבר זוועות.

הוא זכה באוסקר על התפקיד הזה. בצדק.

הסצינות שלא יוצאות

יש בסרט סצינות שאני לא רוצה לראות שוב. לא כי הן לא טובות - אלא כי הן טובות מדי.

סצינת ה"חיסול הקטן" - שבה גרמנים מוציאים משפחות מבתיהן ומעבירים לשיירות אומשלאגפלאץ - בנויה כסצינה אחת ארוכה ללא חיתוך. המצלמה הולכת ברחוב, רואה משפחה מרכינה את הראש, רואה ילד נורה ברגל, רואה איש מבוגר מושלך מהחלון. כל זה ברגע אחד.

ובתוך הסצינה, שפילמן רק עומד. הוא לא יכול לעשות כלום. הוא רואה את העולם שלו נעלם.

וסצינת המכונית והכנפיים של הגזעני - שבה גרמני מאלץ זקן יהודי לרקוד עם פסנתר לפני שהוא יורה בו - היא רגע של אכזריות שאני זוכר במדויק 12 שנה אחרי שראיתי את הסרט.

הקצין הגרמני

הפעולה האחרונה של הסרט - שפילמן מתחבא בעליית גג, ופוגש קצין גרמני (תומאס קרצ'מן כווילם הוסנפלד) שמסתכל עליו, שואל אותו אם הוא מנגן, ואומר לו לנגן.

והסצינה שבה שפילמן מנגן את שופן - את הסונאטה ה-1 בסי-מינור - בלי שאכל כראוי כבר חודשים, באולם מפורק, מול קצין נאצי שיכול להרוג אותו - היא הסצינה הכי גדולה בקולנוע על השואה.

והקצין מאזין. ולא הורג אותו. הוא נותן לו אוכל. הוא נותן לו מעיל. הוא אומר לו להישאר חבוי. "הסוף קרוב."

והסיפור האמיתי - הוסנפלד מת בשבי הסובייטי ב-1952. שפילמן ניסה אחרי המלחמה למצוא אותו ולהציל אותו. הוא לא הצליח. רק ב-2009 - 7 שנים אחרי הסרט - הוסנפלד הוכר כ"חסיד אומות העולם".

אומנם איטי, אבל

אומנם הסרט איטי, חלקית בכוונה. פולנסקי בנה את הסרט כך שהזמן ירגיש לצופה כמו שהוא הרגיש לשפילמן - בלתי נגמר. מי שמחפש דרמה הוליוודית לא ימצא אותה. חבל למי שלא יכול לראות את הסרט בקצב שלו.

ויש סצינות שמצמצמות את הסיפור. הזמן של שפילמן בעבודות כפייה, היחסים שלו עם הקבוצות העוזרות מחוץ לגטו - אלה מקבלות פחות זמן ממה שהן ראויות לו.

האנדרטה

הפסנתרן הוא הסרט הכי חשוב על השואה שיצא מהוליווד. הוא לא מנסה להיות אפי. הוא לא מנסה להיות הוליוודי. הוא רק מנסה להיות נכון. ופולנסקי, שעבר על בשרו את האירועים, היה היחידי שיכל לעשות אותו. הוא הסרט הכי אישי של פולנסקי - גם אם הוא לא תיעודי על משפחתו, הוא תיעודי על העם שלו. הסרט קיבל 3 אוסקרים - הסרט הטוב ביותר, התסריט המעובד, השחקן הראשי לאדריאן ברודי.

הציון

9.5 מתוך 10. סרט שצריך לראות פעם אחת. לא יותר. וזה לא ביקורת - זה כבוד. הסצינה הסופית, שבה שפילמן מנגן את שופן מול קצין נאצי שהיה יכול להרוג אותו, היא אחת הסצינות הכי גדולות בקולנוע על השואה. ואחריה, אין צורך לחזור.