אופנהיימר - הפרומתאוס המודרני ששינה את גורל האנושות

נולן בלי בטמן

ביוגרפיה של פיזיקאי שלוש שעות, ברובה דיאלוגים בחדרי ועדה, על איש שלא יורה ולא נלחם, אמורה להיות אחת המכולות הקופתיות הגדולות של העשור. זה לא הגיון כלכלי. זה לא הגיון הוליוודי. זה הגיון של נולן - והוא הצליח. אופנהיימר עשה כמעט מיליארד דולר ולקח שבעה אוסקרים, וההסבר היחיד הוא שאם נותנים לסרט גדול לעבוד מהפנים החוצה, הקהל יבוא.

כריסטופר נולן ביים את "אופנהיימר" מתוך הספר "American Prometheus" של קאי בירד ומרטין שרווין. הסרט עוסק בחיים של ג'יי. רוברט אופנהיימר - הפיזיקאי שהוביל את פרויקט מנהטן ויצר את הפצצה האטומית. ובחיים שלו לאחר מכן, כשהמערכת הפנתה לו את הגב.

קיליאן מרפי בתפקיד החיים שלו

קיליאן מרפי בתפקיד אופנהיימר עושה את הביצוע שמגדיר את הקריירה שלו. עד אופנהיימר הוא היה השחקן של "שלכי שלאקי" ושל "דנקירק" של נולן. אחרי, הוא היה זוכה האוסקר.

והקסם של מרפי כאן הוא בעיניים שלו. הוא לא משחק כריזמה גדולה. הוא משחק אדם שעיניו רואות יותר ממה שהוא רוצה לראות. אופנהיימר הוא איש מבריק שהקיר שלו מכמורת בידיעה - הוא יודע שהפצצה תפוצץ. הוא יודע שהיא תהרוג מאות אלפים. הוא יודע שהוא בעצם הורג אותם.

והסצינות שבהן הוא נואם בנציגות של מדענים - "עכשיו אני נהיה המוות, החריב של עולמות" - רגע אחד של קולנוע גדול. מרפי לא צועק. הוא רק רואה.

רוברט דאוני ג'וניור הופך משחקן הוליוודי

רוברט דאוני ג'וניור כלואיס שטראוס - המנהל של ועדת האנרגיה האטומית שהפך לאויב של אופנהיימר - עושה את הביצוע הכי טוב של הקריירה שלו.

ואז ארבע שנים אחרי שהוא היה כדור-בלע ("איירונמן"), דאוני ג'וניור מצא את הדמות שתחזיר אותו לכבוד שחקן רציני. שטראוס שלו הוא דמות מורכבת - איש שחווה אנטישמיות, שעבד את כל החיים שלו על מערכת המדינה, ושאופנהיימר השפיל אותו ברגע מסוים. והוא לא שכח.

ודאוני ג'וניור משחק את הזעם של שטראוס בעדינות. הוא לא נבל קלאסי. הוא איש שמרגיש שזכאי למשהו ולא קיבל אותו. וזה מה שהופך אותו למפחיד.

הסצינה של הפיצוץ

והסצינה הכי חשובה של הסרט היא "הניסוי טריניטי" - הפיצוץ הראשון של הפצצה האטומית. נולן צילם את הסצינה הזאת באפקטים פיזיים אמיתיים, בלי CGI. הוא בנה פיצוץ אמיתי במדבר.

והקסם הוא שהסצינה לא מתחילה בקול. היא מתחילה בשקט. השקט של דקה אחת אחרי הפיצוץ. ואז, אחרי שהאש מתפרצת, הקול מגיע. וזה הופך את הסצינה לבלתי נשכחת. נולן מבין שהקול מגיע אחרי האור. ובסצינה הזאת, הוא נותן לפיזיקה לעבוד עליכם.

האימה האחרי

אחרי הפיצוץ, הסרט הופך לסיפור אחר לחלוטין. לא יותר על המצאת הפצצה. על המחיר של ההמצאה. אופנהיימר מקבל מכתבים מאם של חייל שמת בהירושימה. הוא מקבל סיפורים על הפצצה השנייה. הוא מנסה לדבר עם הנשיא טרומן (גרי אולדמן בתפקיד קצר אבל בלתי נשכח) על האוסר של הפצצה - וטרומן מתעלם ממנו.

והסצינות האלה - שבהן אופנהיימר מנסה לתקן מה שאי אפשר לתקן - הן הסיפור האמיתי של הסרט. לא ההמצאה. המצפון.

אומנם 3 שעות, אבל

אומנם הסרט שלוש שעות. שלוש שעות בלי הפסקה. מי שלא מוכן לסבלנות עלול להרגיש שזה הרבה.

ויש את הביקורת שאני שומע - שהסרט מתעסק יותר מדי בפוליטיקה ופחות מדי במדע. ויש בזה מן האמת. חבל שלא קיבלנו עוד 15 דקות של מדע אמיתי, של איך הפצצה עובדת.

ויש את הצד של ג'ין טאטלוק של פלורנס פיו - דמות שמופיעה בסצינות מועטות אבל חשובות. חבל שלא קיבלה יותר זמן.

למה זה חשוב

"אופנהיימר" הוא הסרט שמראה שאפשר לעשות ביוגרפיה שהיא גם בלוקבאסטר. נולן הוכיח שאפשר להוציא בלוקבאסטר על סיפור פילוסופי-מוסרי, אם הסיפור עצמו טוב.

האוסקרים של 2024

ו"אופנהיימר" זכה בשבעה אוסקרים ב-96-ה לאוסקרים: הסרט הטוב ביותר, הבימוי הטוב ביותר, השחקן הראשי (קיליאן מרפי), השחקן המשנה (רוברט דאוני ג'וניור), הצילום, העריכה, הפסקול. זה היה הניצחון של נולן - אחרי 23 שנה של בימוי, הוא קיבל את האוסקר על בימוי בפעם הראשונה.

והסרט הוצג בשני קולנועים - בקולנוע של 2 שעות, ובקולנוע של IMAX 70mm של 3 שעות. נולן התעקש על הצגה ב-IMAX. והוא צילם את הסרט במצלמת 65mm, בסרט אמיתי, בלי דיגיטל. והקסם הוא שזה משפיע על החוויה - הסרט בקולנוע IMAX הוא חוויה אחרת מהסרט בבית.

והקסם של הסרט הוא שהוא לא רק על אופנהיימר. הוא על אמריקה. על איך מדינה מנצחת מלחמה ואחר כך נסרבת לא לשפוט את האדם שאיפשר את זה. על איך אנחנו, האנושות, יכולים לעשות מעשים שלא ניתן לחזור מהם. הציון: 9. הסרט הכי חשוב של 2023, וזה אומר משהו - 2023 הייתה שנה טובה לקולנוע.