זה ייגמר בדם: כשהון, דת ותאוות בצע נאבקים על נשמתה של אמריקה

אנדרסון מציג את אמריקה

"יבוא דם" הוא הסרט שבו פול תומאס אנדרסון יצא מסגנונו ולקח את עצמו למקום אחר לחלוטין. עד 2007 הוא היה הבימאי של "בוגי נייטס" ו"מגנוליה" - דמויות לוס אנג'לסיות שמדברות יותר מדי, סרטים שעוסקים בעצב המודרני, סגנון מאוד-אלטמן-מאוד-טרנטינו. ואז הוא לקח עיבוד של רומן של אפטון סינקלייר משנת 1927, נסע לטקסס, וצילם אמריקה של תחילת המאה ה-20. סרט על נפט, דת, ובדידות.

הוא לא מצלם הוליווד של שנות השבעים. הוא לא מצלם אנשים מודרניים מנהלי משרדים. הוא מצלם משהו שאיש לא ניסה לפניו. התוצאה היא לא רק ההישג הכי גדול שלו עד אותה נקודה - היא אחד הסרטים האמריקאיים הגדולים של המאה ה-21.

דניאל דיי-לואיס בתור דניאל פליינוויי

דניאל דיי-לואיס עשה את הביצוע שמגדיר את הקולנוע של עידן ההוא. הוא זכה באוסקר על התפקיד הזה - השני שלו - וההוליווד הסכימה פה אחד שזה אחד הביצועים הכי גדולים של דורנו.

דיי-לואיס משחק את דניאל פליינוויי בצורה שלא דומה לאף שחקן אחר. הוא לא נכנס לדמות. הוא הופך לדמות. הסיפור על הסט - שהוא נשאר באופן 19 השעות ביום, שהוא דיבר אחרת, שהוא לא הסכים שיקראו לו בשם הפרטי שלו - לא סיפורים. עובדות.

והקסם של הביצוע הוא בקול. דיי-לואיס יצר את הקול של דניאל פליינוויי במיוחד לתפקיד. קול עמוק, יבש, רחוק. קול של אדם שלא חי בעולם הרגיל. שאינו מאמין באלוהים, באנשים, בעצמו.

פול דנו - הצעיר שמחזיק

פול דנו ב-2007 היה בן 22 ושיחק שני תפקידים בסרט - אילי סאנדיי, הכומר הצעיר, ואחיו התאום פול. הוא הציל את הסרט אחרי ששחקן מקורי, דניס היידן, פוטר אחרי כמה ימי צילומים. דנו קיבל את התפקיד תוך כמה ימים.

והוא מחזיק. דמות מול דיי-לואיס היא משימה שמעטים עומדים בה. דנו מצליח להחזיק את האנרגיה של אילי, לא להישבר מולו, ולשחק את הקושי של בחור צעיר שמתבסס על אמונה במשהו שאולי לא נכון.

הסצינה שבה אילי מטביל את דניאל - "אני מודה שאני חוטא! אני מודה שאני לא אהבתי את אבי!" - היא רגע אחד של קולנוע. דיי-לואיס משחק את הזעם המבוקש, ודנו משחק את האקסטזה של אדם שניצח.

ג'וני גרינווד והפסקול שלא דומה לכלום

ג'וני גרינווד מרדיוהד כתב את הפסקול של "יבוא דם". וזה הסרט הראשון שלו כמלחין. והוא הצליח.

הפסקול הזה לא דומה לפסקול קולנוע רגיל. הוא ניסיוני, מנותק, מטריד. מבוסס על כלי מיתר ועל סינתיסייזרים, הוא יוצר אווירה של סבל מתמשך. וזה בדיוק מה שאנדרסון רצה.

האקדמיה לאוסקר פסלה את הפסקול מהמועמדות בשל כך שגרינווד השתמש במוסיקה ישנה שלו (מ"בודי-מודופיה ב-2003") כבסיס לחלקים. חבל. זה היה הפסקול הכי טוב של 2007.

הסצינה של הסיום

הסיום של "יבוא דם" הוא אחד הסיומים הכי לא צפויים בקולנוע אמריקאי. דניאל פליינוויי, זקן ועייף, יושב במרתף הבית שלו עם אילי סאנדיי. "אני אכלתי אותך! אני אכלתי אותך!"

הסצינה הזאת - כשפליינוויי הורג את אילי עם בקבוק חלב - היא רגע של אנרגיה גלויה שלא ראינו עד עכשיו. כל הסרט אנחנו רואים את פליינוויי מתאפק. הסיום הוא הרגע שבו הוא לא מתאפק יותר.

והמשפט האחרון שלו - "אני סיימתי" - הוא רגע של קולנוע גדול. סיים מה? את הסרט? את החיים שלו? את האמונה? אנדרסון לא עונה.

אומנם איטי, אבל

אומנם הסרט איטי. 15 הדקות הראשונות הן בלי דיאלוג. דניאל פליינוויי חופר במכרה לבד, מתאמץ, פוצע את עצמו. כל זה במכוון. אנדרסון רוצה שהצופה ישלם בעצמו את המחיר של פליינוויי.

ויש את הקצב הכללי של הסרט - שניתן לראות כאיטי גם למי שאוהב סרטים אמנותיים. מי שמחפש דרמה הוליוודית לא ימצא אותה כאן.

הירושה

"יבוא דם" הוא הסרט שאמריקה הולידה. הוא לא רק סיפור. הוא דיוקן של עולם שעלה מתוך נפט וחמדה. דיוקן שאנדרסון מצא ולא ויתר עליו. ואחריו, אנדרסון המשיך לעשות סרטים בלתי מתפשרים - "המאסטר" של 2012 (עם פיליפ סימור הופמן וחואקין פניקס), "וויס" של 2014, "חוט הרפאים" של 2017, "ליקוריץ' פיצה" של 2021, "קרב רודף קרב" של 2025. כל סרט שלו הוא ניסוי. אנדרסון הוא הבימאי האמריקאי הכי רציני של דורנו - הוא לא עושה סיקוולים, הוא לא עובד עם דיסני, הוא רק עושה סרטים שהוא רוצה לעשות.

הציון

9.5 מתוך 10. "יבוא דם" עדיין נחשב לסרט הטוב ביותר של אנדרסון - גם 18 שנים אחר כך. הוא לא הסרט הכי כיף. הוא לא כיף בכלל. אבל הוא הסרט שצריך לראות פעמיים. בפעם הראשונה כדי להבין אותו. בפעם השנייה כדי להבין מה דיי-לואיס עשה.