ארבעת המופלאים: צעדים ראשונים - התחלה מבטיחה, סיום מופרך

ארבעת המופלאים שמארוול שוב לא הצליחו

ארבעת המופלאים הם הקבוצה שהקימה את מארוול ב-1961. הם גם הקבוצה שהוליווד הצליחה להרוס ארבע פעמים ברצף - 1994 (לא יצא בכלל), 2005-2007 (בינוניים), 2015 (אסון). "צעדים ראשונים" של 2025 הוא הניסיון החמישי, והפעם עם MCU מאחורי הגב והקאסטינג של פדרו פסקאל, ונסה קירבי וג'וליה גארנר. התוצאה: סרט עם אקט ראשון מבטיח, אקט שני בנוי על מתח אמיתי, ואקט שלישי שמתפרק לתוך CGI מנופח ופתרון שכתוב על המפית כדי לסגור את גלקטוס בחמש דקות. כמעט. אבל לא ממש.

האקט הראשון מבטיח. הדמויות מקסימות. האקט השני בנוי על מתח אמיתי. אבל האקט השלישי מתפרק לתוך CGI מנופח, פתרונות שכתובים על המפית, וקיצור דרך WOKE שהוציא לי את האוויר מהבלון.

הקומיקס שמאחורי הסרט

הסרט מבוסס על הקומיקס "ארבעת המופלאים" של סטן לי וג'ק קירבי מ1961. גיליון מספר אחד יצא בנובמבר 1961, והוא הסיפור שפתח את "עידן הזהב של מארוול" - הוא נחשב לקומיקס שיצר את כל מה שמארוול הפכה להיות.

הסיפור של גלקטוס בסרט הזה לקוח מ"שילוש גלקטוס" - גיליונות 48 עד 50 של ארבעת המופלאים מ-1966. שלושת הגיליונות האלה נחשבים בקומיקס לאחת היצירות הגדולות אי פעם של לי וקירבי, המקום שבו ארבעת המופלאים פגשו את האיום הקוסמי הראשון שלהם. ובסיפור המקורי, גלקטוס הוא לא יצור שאפשר להביס בקרב. הוא כוח טבע. ויש לו שליח - סילבר סורפר - שמתעורר לרחמים על המין האנושי ומתנגד לאדון שלו. זה מה שמציל את כדור הארץ. לא קרב. רחמים.

וזה כל הקטע של איך אמורים להתמודד עם גלקטוס. לא להכות אותו. להבין שאי אפשר. והסרט החדש שכח את זה.

הוויזואליה של 60s - הדבר שעובד

והבחירה הכי חכמה של הסרט היא הוויזואליה של שנות השישים. הסרט מתרחש במציאות חלופית שבה ארבעת המופלאים גרים ב-60s המקבילות. הצבעים, האופנה, האדריכלות, המכוניות, הטכנולוגיה הרטרו-עתידנית - הכל מ-60s. וזה נותן לסרט אופי ייחודי.

מאט שאקמן הבמאי הבין משהו שאף סרט קודם של ארבעת המופלאים לא הבין - שהקומיקס המקורי של לי וקירבי היה אופטימי. הוא היה מ-1961, מאמריקה של ימי קנדי, של תוכנית האפולו, של אמונה בעתיד. שאקמן בנה את הסרט כדי לחיות באותו רגע. וזה עובד.

פדרו פסקאל - הבעיה שלא ניתן להתעלם ממנה

אני אגיד את זה ישר - פדרו פסקאל הוא לא מיסטר פנטסטיק. ולא, זו לא ביקורת על השחקן. פסקאל הוא שחקן מצוין - "המנדלוריאן", "בית הקלפים", "האחרונים מאתנו" - יש לו טווח. אבל יש מה שאין לו, ומיסטר פנטסטיק חייב את זה: כריזמה של ידע.

תחשבו על זה ככה. ריד ריצ'רדס הוא הגאון הכי גדול ביקום של מארוול. הוא האדם שכשמשהו לא מובן, מסתכלים עליו ושואלים "ריד, אתה מבין?" והוא מבין. כל פעם. הוא לא צריך לצעוק. הוא לא צריך להוכיח. הוא פשוט יודע.

פסקאל הוא בחור חמים. הוא נראה כמו אבא טוב. הוא מצחיק. אבל כשהוא מסתכל על משוואה, אני לא רואה שמישהו פתר אותה. אני רואה בחור נחמד שמנסה. וזה לא ריד ריצ'רדס. ריד ריצ'רדס לא מנסה. ריד ריצ'רדס יודע.

את הקסם הזה היה ג'ון קרסינסקי בתפקיד הקצר במאלטיברס של מטורף - הוא היה שם רק חמש דקות, ובחמש דקות האלה הוא שכנע אותי שהוא ריד ריצ'רדס יותר ממה שפסקאל שכנע אותי בשעתיים. חבל.

הסיום שמוריד את הסרט

והאקט השלישי הוא איפה הסרט קורס. גלקטוס מופיע. הוא מאיים. אבל הסיום שלו הוא הקיצור הכי מטופש שראיתי בסרט מארוול.

גלקטוס - כוח קוסמי שאוכל פלנטות. ישות מהביג בנג. אחד הכוחות החזקים ביקום של מארוול - מובס כמעט לחלוטין על ידי סו סטורם, האישה הבלתי נראית, באמצעות אינסטינקט אימהי כדי להגן על התינוק שלה.

ואני יודע מה הסרט מנסה לעשות. "היי, אישה יכולה הכל כשהילד שלה בסכנה." זה רעיון. אבל בתוך עולם הקומיקס של מארוול - זה פשוט לא ככה. סו סטורם היא דמות חזקה. אני אוהב אותה. אבל היא לא יכולה להחזיק קרב מול גלקטוס. הקאנון הזה קיים שישים שנה.

וזה מה שמארוול עושה לאחרונה - קיצורי דרך WOKE. הם רוצים להראות שהאישה חזקה. בסדר. אז תנו לה משהו שהיא באמת יכולה לעשות. תנו לה אסטרטגיה. תנו לה פתרון יצירתי. אל תהפכו אותה לסופרמן רגעי כי הילד שלה בוכה.

וזה עצוב כי הסיום של גלקטוס בקומיקס המקורי של 1966 היה גאוני - סילבר סורפר התנגד לאדון שלו, ריד מצא דרך לאיים על גלקטוס באמצעות "הנשק האולטימטיבי" מהיקום הקודם. זה היה פתרון של מוח, לא של אינסטינקט. והסרט שיכל לעבוד עם הסיפור הזה בחר במקום זה במשהו רגעי, רגשי, ולא מאומת.

אומנם יש חיוב, אבל

אומנם ונסה קירבי כסו סטורם עושה ביצוע מצוין - אם תפריד אותה מהסיום המטופש. ג'וזף קווין כג'וני סטורם מצליח לעלות על קריס איוונס של 2007 בכריזמה. אבון מוס-בכרך כבן גרים הוא הדבר הכי טוב בסרט - הוא מציג את הדבר כתפס בפנים שלא יכול להיות מה שהיה, וזה כואב לו, וזה כואב לנו.

ג'וליה גארנר כסילבר סורפר מקבלת לא מספיק זמן. חבל - היא הייתה יכולה להיות הסיפור. הסרט מציע אותה ואז שוכח אותה. וזה גם חלק מהבעיה - הסרט יכל להיות סרטה של סורפר ולעלות לדרגה אחרת. הוא בחר להיות סרט של ארבעה גיבורים שמנצחים.

הציון

"ארבעת המופלאים: צעדים ראשונים" הוא כמעט אבל לא ממש. האקט הראשון מבטיח. השני בנוי. השלישי - לא הצליח לסגור. ופסקאל, למרות הכל, לא ריד ריצ'רדס.

הוויזואליה של 60s היא הסיבה האמיתית לראות את הסרט - מאט שאקמן בנה עולם שהקולנוע של גיבורי-על לא ניסה. הקאסטינג של מוס-בכרך כבן גרים, של קווין כג'וני סטורם, של גארנר כסילבר סורפר - כולם עובדים. הבעיה היא בשני אנשים: פסקאל שלא יודע לשחק גאון, וטחנת התסריטאות שמחליפה תהילה קוסמית באינסטינקט אימהי. ציון: 6/10. ומארוול, אם אתם קוראים: תפסיקו עם הקיצורים. תכבדו את הקאנון. תאפשרו לסילבר סורפר את חמישים השנים שהוא חיכה.